מאירי על בבא בתרא רפח

המשנה הרביעית והיא מענין משנה שלפניה ואמר על זה האחים השתפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו אמר הר"ם זה האומנות עבודת המלך היתה והוא שהוציא על עבדי המלך מן האמצע כדי שיבא לו ריוח מן המלך אותה תועלת לאמצע הואיל שבאה התועלת ההיא בשביל מה שהוציא מן האמצע אבל אם עשה סחורה לעצמו או עשה מלאכה והרויח אותו הריוח הוא לו לבדו ומה שאמרנו שיתרפא מנכסי עצמו לא מן האמצע הוא כשהוא סבב עליו אותו החולי בכונה והוא שינהג עצמו כמנהג שהוא ידוע אצל המון העם שהחולי יבא בסבתו בהכרח כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה והתמיד בהם או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור כי דין זה כדין מי שפוצע עצמו בידו:

אמר המאירי האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע פירשו גדולי המפרשים האחים שהם שותפין ואין גורסין האחים והשותפים אלא האחים השתפים כלומר שלא חלקו ושהם נזונים כאחד ואם נזדמן אחד מהם לאומנות נזדמן לאמצע ופירשו בגמ' בענין זה שני תנאים אחד דוקא לאומנות המלך והשני שנזדמן לכך מחמת האחים כגון שזה שנתמנה מצד המלכות הוא מצד פרסום העשר שבתפישת הבית או מצד שהיה אביו מפורסם בכך ואע"פ שאפשר שעם כל זה נברר הוא לכך מצד חריפותו מ"מ הואיל ושאר הדברים עיקר הרי הריוח לאמצע אבל אם לא נתמנה אלא מצד עצמו מרוב חריפותו ובקיאותו במשא ומתן הרי זה לעצמו וכן אם נזדמן לאומנות אחרת אע"פ שמחמת אחים ולמדוהו הוא הרי זה לעצמו והוא שאמרו בתלמוד המערב בן שנראה חלוק בנכסי אביו מה שסגל סגל לעצמו כהדא חד איתעביד סופר ויש גורסין איתעביד ספר בעו אחוי מיפלג עמיה אתא עובדא קומי ר' אמי אמר מצא מציאה אחיו חולקין עמו בתמיהא נמצא שאומנות המלך שמחמת עצמו או אומנות אחרת אף מחמת אחים הכל לעצמו ואין לאמצע אלא מנוי המלך ומחמת אחים ואף זו בנזונים כלם ביחד ובבית אחד בעיסה אחת שאם היו חלוקים בתשמיש אע"פ שלא נחלק הממון אין שום ריוח הבא מצד גופם לאמצע וכן שתפים דעלמא אין שום ריוח הבא מצד גופן לאמצע:

חלה ונתרפא פי' זה שנפל לאומנות או אחד מהם נתרפא לעצמו ופירשו בגמ' שחלה בפשיעה כגון מרוב חום או מרוב קור שבידי אדם להזהר מהם אבל אם חלה באונס מתרפא מן האמצע הואיל וריוח הבא מצד גופו לאמצע אף הוצאה הבאה מצד גופו לאמצע ואפילו לא נזדמן המנוי הואיל והדין כך הוא אף בהוצאה הבאה מצד הגוף דנין בה כן על דרך אותן האמורות בכתובות מ"ז ב' שנתקנו זו תחת זו פירקונה תחת פירות שאף בשאין לה פירות מתחייב בפרקונה הואיל והדין כך הוא וכן בכלן ומתוך כך אתה מפרש חלה ונתרפא בין באותו שנפל לאומנות בין באחד מן האחרים ומעתה אף בזו אתה מפרש בנזונים ביחד ובעיסה אחת שאם לא כן אע"פ שהממון משותף כל אחד מתרפא לעצמו אפילו חלה באונס וכן בשותפין דעלמא ואע"פ שאף בדרים ומשתמשים ביחד אמרו בפרק נוחלין שאין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא הקטנים נזונים על הגדולים ואחר שכן היאך מתרפאים זה מממונו של זה טעם הדבר שכבר הענין ידוע שפרנסת הגדולים יתרה מן הקטנים ומזונות הקטנים יתרים על הגדולים אבל זה הצד השוה הוא שהרפואה פעמים צריכה לזה ופעמים לזה ופירשו בתוספתא דוקא ברפואה שאין לה קצבה הא יש לה קצבה לעצמו ואפילו באונס ויש מהפכין התוספתא לומר שביש לה קצבה לעצמו בפשיעה אבל אין לה קצבה אף בפשיעה מן האמצע ואין נראה כן ושאר אונסין מ"מ אינן לאמצע שלא אמרו בחולי אלא שהוא כעין מזונות וכל שכן רפואה שאין לה קצבה הא אונסין אחרים כלם לעצמו ואין צריך לומר בשתפים:

מעתה הגע עצמך שהיה הולך בשביל העסק ונתפש או ששללוהו לסטים אין זה אלא לעצמו לא יהא אלא שואל את חברו ליטלהו למקום אחר ואנסוהו ליסטים מהו חייב לו והלא אם שאל את הפרה ושאל את הבעלים עמה פטור שאל הוא עצמו לא כל שכן ואע"פ שאלו הרויח היו שאר האחים או השתפים נוטלים חלקם כבר נשתלם דבר זה בשאף אם הוא מפסיד מפסידים בו חלקם אבל אונס גופו אין חייבין לו בכלום ודומה לו מציאתו שאין האחרים חולקים עמו הואיל ואינו מצד העסק אף אונס גופו אינו מצד העסק ובירושלמי פירשו על משנה זו שאם נעשה גבאי לצרכי המדינה הרי הוא כאומנות המלך ואם מחמת אחים כגון שמתמנים מצד בתי אבות זה אחר זה כל הריוח לאמצע:

וכן פירשו בגמ' על משנה זו שכמו שכל שמחמת עצמו לעצמו כך אינו יכול לכופם ליתן לו כדי ללמוד והוא שאמרו אחד מן האחים שנטל מאתים זוז מן האמצע והלך ללמוד תורה או אומנות יכולים האחים לומר אם אתה אצלנו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות כלומר אין לך מזונות אלא לחשבון ברכת הבית ומה שנטלת יתר משיעור ברכת הבית אתה מפרנס בחשבון חלוקתך:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והכונה בה ככונת המשניות שלפניה והוא שאמר האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע מפני שהשושבינות נגבית בבית דין אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אינן נגבית בבית דין מפני שהם גמילות חסדים אמר הר"ם שושבינות הוא המתנות שנותנין קצת בני אדם לקצתם ממונם בשעת הנשואין ואם נשא על דרך משל ראובן בתולה ויהיו אלו הנשואין באשתו שניה ונתן לו שמעון דינר בשעת אלו הנשואין כדי לעזרו בהוצאת חופתו ונשא שמעון אשה אחר כן חייב ראובן לתת לו מתנה כמו שנתן לו ואם לא נתן יכול שמעון לתבוע לראובן ויוציא ממנו הדינר ובלבד שיהיה שמעון נושא בתולה ותהיה האשה השניה לפי שראובן יכול לומר לו לא אעשה עמך אלא כדרך שעשית עמי ואם היה יעקב על דרך משל שנתן שושבינות בנשואי אדם אחד ואחר כך נשא יעקב אשה ובא לשם האיש ההוא ואכל ושתה ולא נתן מה שהיה ראוי לתת לו מן השושבינות ומת יעקב אותה השושבינות תחזור לאמצע בלי ספק ואם ראובן הוא ששלח השושבינות לאיש בחיי האב ולא הודיע שהוא שלח אותו משלו בלבד אלא שלח אותו סתם בנכסי אביו במקום אביו ואח"כ מת יעקב כמו שאמרנו כשתחזור השושבינות חזרה לאמצע ואלו פירש הוא או אביו כי זה הדבר הוא מתנה משל ראובן היה הדין שתחזור לראובן:

אמר המאירי האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב וחזרה שושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבה בבית דין צריך שתדע קודם שתכנס בביאורה של משנה זו שדרכם של ראשונים היה אדם נושא אשה היו בני גילו שולחים לו דורנות לצרך הוצאת ימי המשתה והיו אותם המשלחים אוכלים ושותים עמו כל שבעת ימי המשתה או מקצתם לפי המנהג ודורנות אלו נקראים שושבינות והמשלחים אותם נקראים שושבינים ופירשו במשנה זו ששושבינות זה אינה מתנה גמורה אלא כעין הלואה שאין בדעתו של אדם ליתנן בשביל אכילה ושתיה שאוכלים ושותים שם אלא על דעת שיהא הוא מחזירם לו כשישא גם הוא אשה וכל שלא החזיר בשעה הראויה להחזיר הרי הוא נגבה בבית דין אלא אם כן יש שם קצת תנאים שמפקיעין את החזרה כמו שיתבארו בגמ' וזהו שאמרו במשנה והוא נגבה בבית דין ושושבינות זו גדולי המחברים פירשוה שאינו נאמר אלא במעות והוציאו דבר זה ממה שאמרו בסוף המשנה אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין אלו נגבין מפני שהוא גמילות חסדים ויראה שהם מדמים כל דבר מאכל ליין ושמן ומחזירין דין השושבינות למעות לבד ולא יראה לי כן אלא כך נראה לי שהשושבינות אינה אלא בדורונות שדרך בני אדם לשלחם לעשירים כגון עופות וחתיכות הראויות להתכבד מתוך שמנן ויפין ומיני תבלין ופירות המשובחים וחפצים נאים אבל כל ששולח דרך צדקה אינו שולח מיני דברים אלו אלא יין ותבואות ושמנים וכיוצא באלו ומתוך כך אמר בהם שלא על דעת חזרה נשתלחו אלא על דעת צדקה וגמילות חסדים וכל שכן שהדין כן במעות וגדולי המפרשים נוטים לומר ששושבינות בכל דבר הוא נאמר ולא אמרו על השולח כדי יין שאינן נגבין אלא בשולחם בשאר ימות השנה ומ"מ כונו במשנה זו לבאר את הדין בשושבינות החוזרת:

ואמרו על זה האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב וכו' כלומר אחד מן האחים ששלח שושבינות לאחד מנכסי אביו בחיי אביו וחזרה שושבינות לאחר מיתת האב אע"פ שעל שם עצמו שלחה הואיל ומנכסי אביו שלחה חוזרת לאמצע ודבר זה אין הלכה כן שהרי הקשו עליה בגמ' ממה שאמרו שלח לו אביו שושבינות ר"ל ששלח לאחר על שמו כשהיא חוזרת חוזרת לו אלמא שאפילו שלחה האב הואיל ועל שמו של זה שלחה כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת לזה הבן ששלחה האב בשמו וכל שכן כששלחה הבן עצמו אע"פ שמנכסי האב שלחה ותירצו משנתנו בשושבינות ששלחה האב על יבם בנו או על שם אחד מבניו ולא פירש על שם מי והרי כלם בכלל ועליו הוא אומר שאם חזרה לאחר מיתת האב חזרה לאמצע ואין אומרים שמן הסתם על יבם הגדול או על שם החביב הוא הא כל ששלח האב על שם בן זה בפרט וחזרה לאחר מיתתו חוזרת לאותו הבן ואין צריך לומר אם שלחה הבן עצמו אע"פ שמנכסי האב שלח וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו שהאב ששלח שושבינות בשם בניו סתם שכשהיא חוזרת חוזרת לאמצע אין פירושו שכל אחד מן הבנים כשישא אשה ישלח להם חלקו מן השושבינות ר"ל שאם היו למשלח בשם בניו ארבעה בנים ושלח שוה שמנה דינרין שישלח בנשואי כל אחד ואחד שוה שני דינרין אלא כל שנושא מהם ראשון ישלח לו כל השמנה ואם כן מהו לאמצע פירושו שאוכלים כל האחים עמו מן השושבינות ואם יש מהם שלא אכל נותנין לו חלקו או שיעור חלקו במעות וכן כתבוה גדולי המפרשים אבל גאוני האחרונים כתבו שמאחר שנעשו כלם שושביניהם אינו חייב לשלם הכל עד שישמח עם כלם אבל כל שנשא אחד ושמח עמו מחזיר חלק זה ששמח עמו והוא לאמצע וכן כתבוה גדולי המחברים ויראה לי שאם כל בני המשלח שמחו עם זה ראוי לדון כדברי הגאונים אבל סתם הדברים שלא שמח עמו אלא אחד מן הבנים וכל שהוא כן ראוי לדון כדעת ראשון:

מי שנשתלחה לאביו שושבינות אע"פ שבנשואיו של בן זה נשתלחה לו הואיל ומ"מ לאביו נשתלחה כגון שהיתה סעודת החופה נעשית בהוצאת האב כשהיא חוזרת אחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל אם נשתלחה השושבינות לבן כגון שהיתה הוצאת הסעודה נעשית משל בן אינה חוזרת אלא מחלק הבן ומ"מ בראשונה אע"פ שחוזרת מן האמצע אין אומרים שיהו כלם שושבינין לשמח כלם עמך שמאחר שבנשואיו של זה נשתלחה אין שם שושבין כדי לשמוח עם זה אלא הוא לבד: