מאירי על בבא בתרא רכא

כבר ביארנו במשנה שהבן יורש בנכסי האם צריך שתדע שירושתו בנכסי האם שוה היא לירושתו בנכסי האב מה ירשתו בנכסי האב בן קודם לבת אף ירשתו בנכסי האם בן קודם לבת ואין לבת בהן במקום בן כלום ואע"פ שכל עצמן של נכסי האם לא יצאה לנו ירושתן לבניה אלא מבת דכתוב וכל בת יורשת נחלה ממטות היאך בת יורשת שני מטות זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחד ומתו וירשתן ואח"כ למדנו לבן מקל וחומר והיה לנו לומר דיו לבא מן הדין וכו' שהרי מדת דיו מדה קבועה היא כמו שנדרשה בתורת כהנים מואביה ירוק ירק בפניה וכו' וכמו שביארנו ענינה בסוף שני של קמא זו אינה בכלל הואיל ויצאו שניהם במלה אחת ר"ל מטות הוקשה לגמרי נחלת האם לנחלת האב להיות הבן קודם לה:

הבגד והשק שני מינין הם לענין טומאה שהרי כתוב או בגד או שק וכו' ואף שיעורן אינו שוה לענין טומאה ששיעור הבגד להטמא במדרס שלשה טפחים על שלשה טפחים ומהם ולמעלה ושאר טמאות בבגדי צמר ופשתים שלש אצבעות על שלש אצבעות ושאר בגדים אף בשאר טמאות שלשה על שלשה אבל השק שיעורו לכל הטמאות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים הבגדים העבים והגסים ביותר דינן אף לשאר טמאות בשלשה טפחים על שלשה טפחים ולעולם אין שיעורן כשק ולא נאמר בכאן באחד ששבחוהו לפני חכם לומר הוא יאיי וגלתיה יאיי וכשבא אצלו משש בבגדו ומצאו גס וכלשון הזה אמר דין שיעוריה כשק אלא דרך בדיחותא כלומר היה ראוי לדונו כשק מרוב גסותו או שאפשר ששבחוהו על חכמתו והוא ענין הוא יאיי וכן שבחוהו על מדותיו והוא ענין גיתיה יאיי שהמדות נמשלו לבגדים כמו שהתבאר בחבורי מקצת חכמים וכמו שאמרו במקום אחר ב"מ פ"ה א' חכימא עבדית יתך וגלתא דדהבא פרסית ארישך ור' קרו לך ואת אמרת לקריתי אנא אזיל וכשבא אצלו וראה מתנועותיו שאין מדותיו ערבות כל כך עד שהיה נמהר לשאול בהלכה קודם שיתישב לפניו אמר דין שיעורה כשק: