מאירי על בבא בתרא כ

הצדקה יש בה מדרגות מדרגות מהם שנתבארו בכאן ומהם שנתבארו במקום אחר מדרגה עליונה שבה ליתן לו או להלוותו בכדי שיוכל לעשות סחורה או שותפות או למנותו על שלו עד שירויח ולא יצטרך לבריות על זה נאמר והחזקת בו שניה לה מה שאמרו בגמ' שקלים אשרי משכיל אל דל שהוא מסתכל במצוה היאך יפה לעשותה כשרואה בן טובים שירד מנכסיו אומר לו שמעתי עליך שירושה באה לך ממקום אחר טול מעות הללו ואתה פורע מן דהוה נסיב אמר ליה תהא מתנה וכבר נאמרה כיוצא בזו בפרק מציאת האשה כמו שנבאר למטה שלישית לה שנותן ואינו יודע למי נותן וכן הלוקח איני יודע ממי לקח וזו היתה לשכת חשאים שבמקדש שהיו חסידים שבדור נותנים שם בחשאי והצנועים מתפרנסים כמו שיתבאר במסכת שקלים ומזה המין נתינת מעות לקפה של צדקה כל זמן שהממונה הגון ומוחזק בכשרות רביעית שהנותן יודע למי נותן אבל אין הנוטל יודע ממי נטל כגון קצת החכמים שהיו משכימים בסתר ומשליכין צרור כספים בפתח העניים חמישית שהנוטל יודע ממי נוטל ואין הנותן יודע למי נותן כגון קצת החכמים שהיו צוררין מעות ומפשילין לאחוריהם ועניים באים אחריהם ונוטלין ששית שנותן מיד ליד וקודם שיבא העני שואל שביעית לאחר שישאל ומתנה הוגנת שמינית פחות מן הראוי אלא שנותן בסבר פנים יפות תשיעית פחות מן הראוי ובפנים זעומות וכדי בה בזיון לנותן ולמקבל יש מדרגה אחרת בצדקה אלא שאינה ראויה למנות והוא הנותן לקנות לו שם ולהתגדל ולפרסם עצמו עליהם וזו אינה מדת ישראל והיא מדה מגונה עד למאד לא דיו שאינה נחשבת בצדקה אלא שהוא נקרא חוטא ועליה נאמר וחסד לאומים חטאת ומ"מ הנותן לכונת נטילת פרס כגון האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני בשביל שאזכה לעולם הבא או שתמשך הצלחתי וכיוצא באלו הרי זו צדקה גמורה ובלבד במי שאם לא נתקיימה מחשבתו אינו קורא תגר ואינו מתחרט על שנתן ולא הועיל כאלו היה שכר רופא ואינו מהרהר אחר מדותיו של מקום אלא שמצדיק עליו את דינו:

אחד משאר אומות שבא ליתן מעות לארנקי של צדקה אין מקבלין הימנו ואם הוא נכבד ויש במניעת קבלתו צד חשש איבה מקבלין ומפרנסין מהם עניי גוים הואיל ובסתם נתנם ואין כאן גנבת הדעת שמ"מ שם צדקה עליה שהרי אף משלנו אנו חייבים לפרנסם כמו שאמרו מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום וכן שמכסין אותם עם עניי ישראל ומ"מ אם פרט ואמר לעניי ישראל או לפדיון שבויים או לבית הכנסת או לאיזה דבר בפרט אין גונבין את דעתו לשנות בדבריו כלום והוא שאמרו למעלה על אחת ממלכות הגוים ששלחה ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף ואמר לו השליח בשמה ליהוו למצוה רבה ודקדק רב יוסף במצוה רבה וגמר את הדין בה לפדיון שבויים וישראל היוצא מכלל הדת יראה שאם להכעיס ולבו עמו אין מקבלין הימנו כלל וכן עני ישראל אסור לו ליטול צדקה מן הגוים והתבאר בסנהדרין דוקא בפרהסיא אבל בצנעה מקבל ואם לא היה יכול לחיות בצדקה של ישראל ואף מן הגוים אין יכול ליטלה בצנעה הרי זה מותר:

התבאר בפרק מציאת האשה על מצות הצדקה שאם כח היכולת מגיע לכך שהיא עד שימלא חסרונו בכסות ובדירה וכלי תשמיש ולהשיאו אשה ואם היא אשה להשיאה לאיש ואם היה דרכו לרכוב על סוס ולרוץ עבד לפניו אין מדריכין אותו ממקום למקום אלא על דרך זה שהוא רגיל בו ומ"מ כיון שנתמלא חסרונו אי אתה מצווה להעדיף לו עד שלא יצטרך לשאול לפרנסו אתה מצווה ולא לעשרו וכן התבאר שם שאם אין לו ואינו רוצה ליטול מרוב צניעותו פותחין לו לשם מתנה ואם אינו מקבל נותנין לו לשם הלואה ואין גובין הימנו אבל מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס ומפיל עצמו על הצבור אין נזקקין לו כלל עני שהיה לו חצר וכלי תשמיש אפילו היו כלי כסף וזהב אין התנצלות ליודע על שאינו מוכר אלא מצוה לפרנסו בלא מכירת כליו והמעלים עין עובר בו ומ"מ דוקא בכלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבוש אבל שאר כלים כגון מחרשה או מגררת או עלי ומכתשת וכיוצא בהן מוכרן ומשתמש בפחותים מהם ואף בכלי אכילה ושתיה מצעות ומלבושים דוקא קודם שיבא לידי גבוי ר"ל שאינו נוטל אלא בצנעה אבל אם הוצרך ליטול מגבוי הקופה אין נותנין לו עד שימכור וישתמש בפחותים:

בפרק הגוזל בתרא התבאר שגבאי צדקה אין לוקחין מן הנשים והעבדים והתינוקות אלא דבר מועט בכדי שהדעת נותנת שאין כאן גנבת הבעלים או שמן הסתם מוחלין הם בכך לפי מעלת הבעלים וכבודם ועשרם ובתוספתא אמרו שם בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קוצץ ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואין חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים:

בהרבה מקומות התבאר שקרוביו של אדם קודמים לעניי שאר העם ועניי העיר קודמין לעניי עיר אחרת והתבאר בתוספתא במסכת בבא קמא פרק הגוזל שהאומר תנו כך וכך לעניים ינתן לעניי אותה העיר:

במסכת מגלה התבאר על יחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו או פסק על עצמו צדקה שנותנה לעניי אותה העיר שהלך לשם אבל רבים מפרישין ומפקידים לגבאי העיר להוציא עצמם מן החשד וכשחוזרין למקומם נוטלין מיד הגבאי ומחזירין ונותנין לעניי עירם ושוב אין בהם חשד אחר שכבר הפרישו ורבים שאמרו יש מפרשים דוקא בעשרה ואם היה בעיר שנדרו לשם חכם המתעסק בצרכי צבור ודאי על דעתו נדרו ונותנין לו והוא מחלק לפי דעתו והם אומרים שהוא צריך לחלקה בין שתי העיירות:

במסכת ראש השנה יתבאר שהצדקה הרי היא בכלל הנדר לענין בל תאחר ולא עוד אלא שאין בה שיעור שלשה רגלים אלא משבאו עניים לידו ולא נתן עבר ויש מפרשים משתבעה הגבאי כמו שכתבנו שם ואע"פ שלקט שכחה ופאה נכללו שם באיסור שלשה רגלים יראה שצדקה הבאה מאליה שאני ואם אין שם עניים מזומנים מפריש ומניח:

במסכת נדרים התבאר שיש יד לצדקה כשאר הנדרים והוא שאם אמר סלע זו לצדקה ואח"כ אמר זו כזו אף השניה צדקה ולא סוף דבר בזו שהתפיס בפירוש ואין זה נקרא יד אלא נדר גמור אלא אפילו לקח השניה ואמר וזו אף השנייה צדקה:

במקום אחר התבאר שהנודר צדקה ולא פירש כמה עליו ליתן עד כדי שיעור שמשם ואילך יודע בעצמו שלא נתכון לכך:

בפרק מציאת האשה התבאר עוד שהאשה קודמת לאיש לפרנס ולהלביש ולהשיא מפני שבשתה של אשה מרובה משל איש והמשיאין את היתומה אם יש מעות בקופה משיאין אותה לפי כבודה ולעולם אין פוחתין מחמשים זוז של כסף מדינה ובמסכת הוריות התבאר כן על פדייתן מן השבי אלא שאם נתבעו שניהם לעבירה האיש קודם וכן אם היו עניים או שבויים הרבה ואין בכיס כדי פרנסת כלם מקדימין את המעלה לפחות כהן ללוי לוי לישראל ישראל לחלל חלל לשתוקי שתוקי לאסופי אסופי לממזר ממזר לנתין נתין לגר גר לעבד משוחרר לפי שהמשוחרר היה בכלל ארור ומ"מ דוקא שאין שם יתרון חכמה אבל אם יש שם יתרון חכמה כל הגדול בחכמה קודם אפילו ממזר לכהן גדול ואם היה אחד מהם אביו או רבו קודם להם ורבו קודם לאביו אא"כ היה אביו תלמיד חכם כמו שהתבאר בפרק אלו מציאות:

התבאר בסדר זרעים שמי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי ואם יש לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה ואם יש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים זוז חסר דינר אפילו באו לו אלף כאחד נוטלן היו לו מאתים ויש עליו חוב או כתבה כנגדן הרי זה נוטלן היו לו קרקעות ונמכרים עתה בזול יש בזה צדדין להקל ולהחמיר וכבר ביארנום בבבא קמא פרק ראשון במסכת חולין התבאר על מי שהוא בדרך ואין לו מה יאכל אע"פ שהוא עשיר במקומו מאכילין אותו לקט שכחה ופאה ומעשר עני ומן הקופה ואף כשיגיע לביתו אינו חייב לשלם מ"מ עני הוא באותה שעה ומ"מ ישתדל אדם שלא לקבל כל כמה שאפשר לו לדחוק עצמו אפילו על ידי אומנות מכוערת הואיל ואין בה צד עברה ומגדולי החכמים היו עושין עצמם חוטבי עצים ושואבי מים ושאר אומניות הפחותים שלא לקבל מאחרים כלום וכל שאינו צריך ומרמה את הבריות ונוטל התבאר במסכת כתובות שלא את הבריות הוא מרמה אלא הוא עצמו ואינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כן:

במסכת גיטין התבאר שאף מי שמזונותיו מצומצמין עושה מהם צדקה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה אם רואה שהוא מותיר מצוה עליו לפרנס אחרים בהרוחתו לפי מה שרואה הצרך והכל לפי מה שעיניו ראות:

יש בקצת מקומות שאר פרטים בענין הצדקות ומ"מ כבר גלגלנו רוב ענינים שבה בכאן והנשארים יתבארו במקומן איש על דגלו ולא נמנענו מלכתבם בכאן אלא שאינן ענינים הדומים לאלו שבאו או שנתגלגלו על ידינו בכאן ומעתה נשוב לשאר דברים שהנחנו בסוגיא זו ואלו הן:

כבר ביארנו במסכת מועד קטן ובמסכת מגלה ששלשה ענינים יש במצורע והם ימי הסגרו וימי חלוטו וימי ספירו וכן ביארנו שהמוסגר והמוחלט מטמא אף באהל על צדדין ידועים שבארנום במסכת ברכות ואין בין מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה וימי הספירה הם למי שנטהר מתוך החלט שהנטהר מתוך והסגר אינו צריך לספירה אבל המוחלט שנתרפא ונטהר מתוך חלוטו הוא הוא שסופר שבעה בין הבאת צפרים הבאות ליום ראשון לטהרתו ונכנס למחנה להבאת הקרבן שביום השביעי ומותר לבא בביתו ואותן השבעה הם נקראים ימי ספירו וכל אותן ימי ספירה נכנס לפנים מן החומה וטהור מטומאת משכב ומושב אבל עדין הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ולא במשא שהרי מטמא בגדיו וכל שמטמא בגדים מטמא אדם:

הנבלה אע"פ שאינה כנדה ויולדת וזב וזבה לטמא משכב ומושב מ"מ אב הטומאה היא להיות כזית מבשרה מטמא אדם במגע ובמשא וכלים במגע ומ"מ אין הנוגעה מטמא אף כלים שעליו אבל הנושאה מטמא אף כלים שעליו בשעת נשיאתו אבל אינו מטמא לא אדם ולא שאר כלים אף בשעת נשיאתו השרץ אף הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע אבל אינו מטמא במשא אפילו אדם והנוגעו אינו מטמא כלים אף בשעת מגעו אפילו כלים שעליו שכבת זרע אף הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע לבד בין הנוגע בין הרואה אלא שהנוגע בכעדשה והרואה בכל שהו והנוגע אינו מטמא בגדים אף בשעת מגעו ואף כלים שעליו ומה שאמרו בכאן על שרץ ושכבת זרע לאו משום דמטמא בגדים פירושו בשהבגדים נוגעים בשכבת זרע או בשרץ:

ראוי לאדם להתבונן תמיד ולפשפש במעשיו כל שכן כשמגיע איזה עונש לידו שראוי לו לפשפש על איזה עון בא אותו עונש לידו ולא שיחשוד משפטי השם להיותם נגזרים על צד בלתי ישר או שיקשה ערפו על העונש עד שיחשוב עליו שהוא מקרה אבל יחשוב שכל מה שהגיעו הוא מן הדין ולפי העונש יפשפש על העברה שבידו שהעונש הבא הוא על הצד מה שהוא ראוי לו לפי העברה כמו שאמרו אע"פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו ואפילו ניצל מן העונש הואיל ובא עליו לנסיון אל יתרשל בכך לא בחנם הביאוהו לידי כך מעשה היה באחד מן החכמים שהיה עולה בסלם ונשמט רגלו עד שכמעט שנפל לקרקע דרך חבטה שהוא מן הדינין הדומים לסקילה והיה נבוך על עצמו היאך היה בא לידי עונש סקילה ולא מצא בעצמו צד חלול שבת או איסור ע"ז שדיניהם בסקילה ואמר לו אחד מתלמידיו שמא התרשל במצות הצדקה שהמעלים עין ממנה דומה לאיסור ע"ז כמו שכתבנו וכל העושה כן לא במהרה הוא חוטא:

כבר התבאר בהרבה מקומות שאין רנה של תורה אלא בלילה והיא שעה נכבדת להתבודד ולהשיג הדברים הגבוהים והעמוקים והוא המשל בראיית התמונה והוא אמרם אשבעה בהקיץ תמונתך ודרשו בו אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם והקב"ה משביען מזיו שכינה כלומר בסבת היקיצה והתעורה זכינו לשבוע ולהביט בתמונתו ית' והוא המשל על אמתת הענין על תכלית מה שאפשר בו:

לעולם ישתדל אדם להיותו אהוב אצל הבריות שכל האהוב למטה כלל מסור עליו שהוא אהוב למעלה דרך צחות אמרו שאלו את שלמה בן דוד איזהו בן העולם הבא אמר לו נגד זקניו כבוד כל שהוא אהוב ונכבד אצל זקניו הוא הוא בן העולם הבא: