מאירי על בבא בתרא קעג

המשנה העשירית והכונה להשלים בה ביאור עניני החלק השלישי ולבאר בה עוד החלק הרביעי באונס הבא על הסחורה איזה משניהם לוקה באנסה ואמר על זה המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או שהוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח היה סרסור ביניהם ונשברה החבית נשברה לסרסור וחייב להטיף לו שלש טיפין הרכינה ומיצית הרי זו של מוכר החנוני חייב להטיף לו שלש טיפין ר' יהודה אומר אם היה ערב שבת עם חשכה פטור אמר הר"ם הוקרו הוספו דמיהם הוזלו שפחתו דמיהן וסרסור הוא איש אחד סוחר שלוקח מבעל הבית ומוכר לאיניש מעלמא וזהו כשהיתה המדה של סרסור ובסימטא או ברשות הלוקח והתבונן זה בעקרים שהקדמנו הרכינה ר"ל הרכין המדה מה שיתמצה ממנו לבעל החנות לפי שנתיאשו הבעלים ומה שאמר ר' יהודה פטור ר"ל מליתן שלש טפין לדוחק השעה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או הוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר וכו' שאלו בגמ' עליה שאם מדת הלוקח הוא אף עד שלא נתמלאת ללוקח היא וא"כ על כרחך אתה מעמיד משנה זו בדין שנתות שאם אין בה שנתות אפילו היתה מדת לוקח כל שבסימטא אינו קונה עד שתתמלא ולדעת הגאונים אף בחצר הלוקח שלא נאמר כיון שקבל עליו למכור קנה אלא בשכל הפירות בקרקע החצר אבל כל שהם בכליו של מוכר כל שנשתייר ממנו מעט שאינו בחצר לא קנה כלום הואיל ומכר אחד הוא אף בסאה אחרונה חוזר וכל שאין כאן דין שנתות אתה צריך בה לנתמלאת המדה אלא על כרחך משנה זו במדת שנתות היא שנויה ושאמר לו מדה זו שהיא מחזקת סאה אני מוכר לך בששה מעין כל קב וקב שהם שנתות שלה במעה ובזו אילו היתה מדה של לוקח קנה אע"פ שלא נתמלאת ואילו היתה של מוכר אע"פ שנתמלאת לא קנה כלל כמו שבארנו ומתוך כך העמדנו בגמ' משנה זו במדת סרסור שכל שלא נתמלאת אפילו בשנתות לא קנה שהרי כל שלא נתמלאת היא של מוכר ומשנתמלאת ללוקח בין בסימטא בין בחצר הלוקח היה סרסור ביניהם ר"ל שהיה סרסור עצמו מודד ונשברה החבית שלא באונס נשברה לסרסור וחייב לשלם מה שבתוכה אם עד שלא נתמלאת למוכר אם משנתמלאת ללוקח מפני שהוא נושא שכר וגדולי המפרשים פירשו שהיה הסרסור עצמו לשם ולא שהוא מודד וכל שנשברה החבית נשברה לו ואין חייבין לו לשלם ששאלה בבעלים היא:

ונתגלגל עוד במשנה זו בעניני חלק חמישי אע"פ שלא הגיע מקומו עדין ואמר שהמוכר חייב להטיף לו ללוקח לתוך מדתו שלש טיפין יותר מן השיעור מפני שבשיעור זה נשתייר במדת המוכר משל לוקח ואחר שכן אם הרכינה המוכר אח"כ ר"ל שהטה את החבית לצד אמר ומיצת השמן משוליה ונתקבץ למקום אחד הרי הוא של מוכר ואין בו סרך גזלה ויש מפרשים שאין צריך ליתן לו מצד אחר אלא שימצה לו את המדה עד שתהא מנטפת שלש טיפין והשאר שלו על הדרך שפירשנו ואע"פ שבמערה כד שמן של תרומה כדי ליתן בתוכו שמן חולין אמרו שאינו צריך למצות עד שתנגב אלא משפסק העמוד וניטפו אחריו שלש טיפין דיו ומותר ליתן לתוכו שמן של חולין הא אם לא נתן בו שמן של חולין והרכינה ומיצת כל התמצית תרומה בזו מיהא משום יאוש בעלים נגעו בה ובידוע שנתיאשו הבעלים מאותו מיצוי וזכה בה מוכר ואפילו לא נתן לו שלש טיפין הואיל והלך לו נתיאש ובדבר מועט כזה לא חששו ליאוש כדי החנוני אינו חייב להטיף שהתמצית הוא מכלל שכרו שנתנו לו חכמים מפני שהוא לוקח מבעל הבית כדי למכור על יד על יד ר' יהודה אומר ערב שבת עם חשכה פטור פירשוה בגמ' כלומר אף חנוני אינו פטור אלא בערב שבת עם חשכה מפני שהוא טרוד הא בחול חייב ואין הלכה כדבריו ויש גורסין החנוני חייב ור' יהודה פוטרו בערב שבת ולנסחא זו ראוי לפסוק כר' יהודה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולענין מה שכתבנו במערה כד של תרומה ליתן לתוכו חולין שאינו צריך אלא לנטפה שלש טיפין ואין צריך לומר שאינה צריכה הדחה כך היא בתלמוד המערב וכן אמרו שם במפנה חבית של תרומה ונשארו חטים בסדקי הכלי מותרין לזרים שלא היו בכלל תרומה ויש מפרשים דוקא בשאותו חבית בעצמו הופרש לתרומה ומן הסתם לא הופרש אלא בדרך זה הא אם הובא יין של תרומה והניח באותו כלי צריך הדחה וכלי שהניחו בו יין של תרומה אין משתמשין בו חולין בלא הדחה וכן בחטים צריך ללקטן אחת אחת ולא נתחדש במשנה זו בגמרא דבר שלא בארנוהו: