מאירי על בבא בתרא קסז

ממה שכתבנו למדת שמה שאמרו בגמ' מכר לו שדה חמש בשש והוקר ועמד על שמנה לוקח חוזר וכן מכר לו שוה שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש מוכר חוזר אינה שנויה כהלכה שהרי שתי אלו בדין שתות הם הראשונה שתות מעות והשניה שתות מקח ושניהם בדין חזרת אונאה כמו שביארנו במקומו ואין כאן בטול מקח להיות מוכר או לוקח חוזרים אלא שאתה למד ממנה ליתר משתות והוא שאם מכר שוה ארבע בחמש שנתאונה לוקח והוקר ועמד על שבע לוקח יכול לחזור אם נזדמן לו מקח שירויח בו יותר הא אם הלוקח רוצה באונאתו אין המוכר יכול לחזור שהרי הלוקח אומר אי לאו אוניתן לא מצית למהדר השתא דאוניתן מצית למהדר ואם כן מצינו חוטא נשכר הא אם היה לוקח תובע אונאתו הרי המוכר אומר לו או מחול או בטל המקח וכן מכר שוה חמש בארבע שנתאונה מוכר והוזלו ועמדו על שלש מוכר יכול לחזור ולא לוקח ומטעם שהזכרנו הא אם היה מוכר תובע אונאתו הלה אומר לו או מחול או בטל מקח מה שאין כן בדין חזרת אונאה והוא השתות שאפילו הוקר או הוזל המתאונה תובע אונאתו אע"פ שחזרה עכשו אונאה לכשנגדה כמו שביארנו במשנה ובפרק הזהב זו היא שטת גדולי הפוסקים בסוגיא זו והיא עיקר מה שנאמר בה אלא שמקצת גאונים כיונו להעמיד סוגיא שוה חמש בשש ושוה שש בחמש לדעת פסק ומפרשים אותה בנתינת מעות לבד ולענין מי שפרע ואמר שמי שנתאונה תחלה חוזר בו בלא מי שפרע אע"פ שאין שם אלא שתות אבל האחר אם יחזור יש עליו מי שפרע ולא אמרו שתות קנה ומחזיר אונאה אלא כשמשך אבל בנתינת מעות לבד חוזר המתאונה אף בלא מי שפרע ויש מי שדן בדין זה אף בפחות משתות ופירוש הסוגיא לפירוש זה הוא שאם הלוקח שנתאונה תחלה רוצה לחזור מצד שנזדמן לו מקח אחר מצוי להרוחה גדולה מזו חוזר בלא מי שפרע אע"פ שאין עליו עכשו אונאה ואין צריך לומר אם לא הוקר או שהוזל אבל המוכר אין יכול לחזור אלא במי שפרע והדברים נראין לענין פסק אלא שאין הסוגיא מתבארת לשיטה זו כהוגן:

אף משנתנו יש מפרשים את כלה בשתות ומפרשים ויפות ונמצאו רעות או רעות ונמצאו יפות אע"פ שאינו מקח טעות לגמרי כשחמתית בלבנה מ"מ דומה הוא במקצת לעשות בטול מקח בשתות והוא שאמר יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור וכיתר משתות הוא הא המוכר אין יכול לחזור אם הוקרו ומטעם שהזכרנו הואיל והלוקח מקבל אונאתו ועל דרך חלוקה שלישית והיא יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות מתפרשת יפה לדעת זה כלומר הואיל ואין כאן שנוי השם אע"פ שיש בו אונאת שתות אין בה בטול מקח ולא עוד אלא שהדברים נראין לענין פסק ואף בזו יש פוסקין אף בפחות משתות ואין נראה כן:

יש מי שכתב בסוגיא זו כשטה ראשונה והעמידו ענין הסוגיא לדעת פסק ביתר משתות ופירשו אף בזו שלא הוצרכה סוגיא זו ללמדנו כן אלא להודיע שאם נתאנה הלוקח והיה הולך וצווח על המוכר ואומר שמתחרט הוא מן המקח ושיתן לו מוכר מעותיו והוא יחזיר לו מקחו והוקר אף כשהוא עסוק באותו ענין ואמר לו המוכר כבר אמרת לחזור והילך מעותיך אינו כלום והלוקח חוזר ואומר הדרי בי וכן במוכר ומקצת חכמי הצרפתים מעמידים סוגיא זו כפשוטה ופוסקים אותה ומחדשים ממנה שאע"פ שהשתות בדין חזרת אונאה כשהוקר או הוזל יכול המתאונה לחזור ואין הדברים נראין כלל:

מה שדחו בסוף סוגיא זו דילמא דרב חסדא שניהם יכולים לחזור בו פירושו שמאחר שהאונאה בדמים וכל אחד היה סבור שזהו ערכו הרי כל אחד יכול לחזור ומשנתנו אין האונאה בדמים אלא בין יפות לרעות ומאחר שיש לומר שאף המאונה יודע כן אלא שדרך המוכר לשבח את ממכרו ודרך לוקח לזלזלו לא יהא חוזר אלא המתאונה ומ"מ דחיה בעלמא הוא והכל חוזר לאונאת דמים הואיל ואתה מוציאו מכלל מקח טעות ואין חזרה אלא למתאונה על הדרך שביארנו: