מאירי על בבא בתרא יד

זה שביארנו באחים שחלקו שאין להם חלונות זה על זה ופירשנוה בדין חלונות כך הענין וכן הדין בדרך ובסלם ובאמת המים ואין אחד יכול לומר לחברו הריני דר בה על הדרך שדרו בה המורישים בדרך כיצד שאם הגיע לחלקו של אחד בית פנימי ולשני בית חיצון ויש דרך מפנימי לחיצון יכול החיצון לבנות בשלו בסמוך לו שלא יוכל לעבור עוד דרך ביתו אם לא התנו על כך ומ"מ אף הוא אינו כופהו לסתום הואיל ובשעת חלוקה היה שם ולא התנה ואע"פ שהמוכר בית בחצרו מכר את הדרך טעם הדבר משום מוכר בעין יפה מוכר אבל אחים שחלקו שניהם מוכרים ולוקחים וכל אחד מסולק מחלק חברו מתורת עין יפה ונמצא שאין להם דרך זה על זה פירושו דין דרך אף בסלמות פרשו בו דין סלמות שאם הגיע בית לזה ועליה לזה בעל הבית יכול לבנות כנגד אותו סלם ואינו יכול לכופו שיטלנו ויש מפרשים בסלם שכופהו ליטלו ויש מפרשים כן אף בדרך אף אמת המים פירשו בה דין אמת המים והוא שאם היתה אמת המים באה מן הנהר דרך ביתו או שדהו לתוך שלו בונה כנגדו אם ירצה אבל אינו כופהו להעבירה וכן הדין בביב שהשופכין נשפכין דרך בה ויוצאין לרשות הרבים מרשותו דרך רשות חברו זה שחלק עמו וכל אלו אין להם חזקת מחילה אע"פ שעמד כן זמן מרובה ולא מיחה בו אבל בטענת מכירה או מחילה בפירוש ואחר שלש יש להן חזקה כשם שביארנו דינין אלו באחים שחלקו כך הדין בשנים שחלקו מאחד או מן השותפין שלא נתברר חלקם אבל קנה זה מאחד וזה מאחד אין משנין בו שכבר החזיקו בהם המוכרים ויראה לי שאם חלק המוריש את נכסיו על פיו והניח בית לאחד וחצר או תרבץ לאחר שחזקת חלונות לבעל הבית אף שלא לבנות כנגדו ואין הדבר ברור בידי:

יתומים שהוציאו הם או אפטרופוס שלהם שטר חוב על אחד והלה מוציא שובר שכבר פרעו לאביהם יש פוסקין בזו שהולכין אחר השובר ומקרעין את השטר וכטעם האמור כאן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ונעזרים בפסק זה מצד שכבר פסקנו במסכת ערכין טעם זה האמור בכאן ר"ל אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן והוא שאמרו שם אין נזקקין לנכסי יתומים חוץ משדה שנמצאת שאינה שלו והזכיר שם הטעם משום דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן והואיל והוציא זה עדים שגזולה היתה ביד אביהם מחזירין לו לאלתר ועוד שהרי רבינא בתרא הוא וסוף הוראה ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו אף בזו כרב חמא שאמר שלא לקרעה ושלא לגבות כמו שאמור כאן לאו אגבויי מגבינן בה דהא נפק עליה תברא ולא מיקרע קרעינן לה דילמא לכי גדלי יתמי מרעי ליה לתברא ומטעם האמור כאן מדלא אפקיה בחיי אבוהון דילמא זיופי זייף ואף לשטה זו פירשו גדולי קדמונינו שבנרבונה דוקא בשנתברר שאביהם תבעו בחייו והוציא השטר ולא הוציא הלה את שוברו אלא שנשמט לו אם בדין ודברים אם בדחייה ושאר מיני השמטה הא אם לא נתברר שתבעו אבי יתומים בחייו אין מפקפקין בשובר זה כלל והיאך אנו אומרים איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון והיאך יוציאנו והוא לא תבעו ולא הוציא שטרו ושמא תאמר הא מ"מ מה נעשה לדין אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן אפשר שלא נאמר אלא בשאין שם שום אמתלא בכך אבל בזו רגלים לדבר וראוי לחוש ויש חולקין לומר שאף בשלא תבע אביהם בחייו אין קורעין את השטר בשום צד עד שיגדלו היתומים ואפילו לא היה שטר זה לזמן בשעה שמת האב וכן כתבוה גאוני ספרד:

ודין אחזוקי סהדי בשקרי וכו' פירשו בו שאינו נאמר אלא בעדים המעידים על פה הא כל שהם בשטר אין מחזיקין את העדים בשקרים אלא מחזיקים על בעל השטר שהוא זייף את חתימתם והוא שאמרו כאן אימר זיופי זייף ולא אמר זיופי זייפו ולא עוד אלא שיש גורסין ציורי צייר כלומר שצייר חתימתם אבל זו שבערכין פירושה בעדות על פה כמו שביארנו למעלה שהוציא זה עדים שגזולה היתה בידו ויש שואלים א"כ היאך קבלו את העדים והלא יתומים קטנים כשלא בפני בעל דין דמי וכבר פסקנו בפרק הגוזל שאין מקבלין עדים על פה שלא בפני בעל דין ופירשוה בשהעידו בחיי אביהם ולא הספיקו לגמור את הדין ולהוציא השדה מיד אביהם עד שמת וזו שבכאן מ"מ בעדות בשטר וחוששין לזיוף ויש מפרשים הכל בעדות בשטר ואעפ"כ בזו שבכאן אין חוששין לאחזוקי סהדי וכו' שאין כאן פסידא ללוה שהרי אין מגבין בה ואע"פ שצריך לשמור שוברו אין זה פסידא:

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי ומה שנתגלגל עליו והוא שאמר כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה ודלתים ובריח כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חדש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד אמר הר"ם רשב"ג אומר שהעיירות הסמוכות לאויבים הם שצריכות חומה דלתים ובריח אבל הארצות שאינן סמוכות לארצות האויבים אינן צריכות לכך וחכמים שמא יעבור חיל עליהם וישוללום ומה שאמר כופין ר"ל שכל אחד ואחד מבני העיר יכוף לחברו על זה והלכה כחכמים:

אמר המאירי כופין אותו ר"ל אחד מבני החצר שלא רצה לסייע בני החצר לבנות בחצר בית שער להיות שומר יושב שם להרחיק את בני העיר מלהציץ לשם או כדי להיות מקום פנוי דרך כניסה שלא יכנס הנכנס פתאום למקום שמשתמשין בו ר"ל החצר ודלת לשער החצר לנעלו בו חבריו כופין אותו ואף אחד מהם כופה את חבריו בכך רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער ופירשו בגמרא שהסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער ר"ל שאינה צריכה לה ומ"מ הלכה כחכמים ובלבד שיהא מנהג העיר בכך אע"פ שאינה צריכה לה כל כך שפעמים שבני רשות הרבים נדחקים ונכנסים לשם ואין לחוש למה שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו שהרי אמרו עליה במסכת כתבות אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן ואין סומכין עליו כופין אותו ר"ל שכופין בני העיר זה את זה לעשות לעיר חומה דלתים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה ופרשו בגמרא שהסמוכה לספר טעונה חומה שאין סמוכה לספר אין טעונה חומה והלכה כחכמים וכופין אף בשאינה סמוכה כאותה שסמוכה שפעמים שחיילות באות במקרה והתגר מצוי לבא וכמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר לגבות הימנו לענינים אלו אע"פ שלא קנה לו בית דירה שנים עשר חדש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר לכל עניני שמירת העיר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

התבאר בתוספתא שמי שיש לו פתח בביתו שבמבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי מפני שיכול לומר רצוני שאכנס בחבלתי עד פתחי ומעתה אף הוא מעכב על חבריו שלא לעשות אחר שכן יש שואלין אף בחצר היאך כופין אותו לבנות בית שער ודלת ותירצו שלא נאמר כן אלא במבוי שאם אין שם דלת הוא רחב הרבה ויכול ליכנס אבל חצר אף בלא דלת אינו יכול ליכנס וכן התבאר בתוספתא שכופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבני אומנות פי' מפני שמרבה עליהם את הדרך מחמת הנכנסים והיוצאין ולשכנו אינו כופהו ר"ל שאם אחד שבמבוי רצה ליעשות חייט או בורסי רשאי ואין מעכבין בידו ואע"פ שאמרו שיכול למחות בחנות שבחצר ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין וכן אמרו אחד מבני חצר שרצה ליעשות רופא או אומן בני חצר מעכבין עליו דוקא בחצר אבל במבוי אין בני מבוי מעכבין עליו וכן כתבו גאוני ספרד בפרק שני ויש מפרשים שאף במבוי מעכבין עליו ומפרשים ולשכנו אינו כופהו שאם היה אחד מהם חייט או בורסי ובקש שכנו ליעשות אף הוא כמהו אין חבריו יכולין לעכב עליו שהרי מ"מ יש בה אותה אומנות ולא מיחו בה ואף זה האחר אינו מעכב עליו מצד שהוא יורד לאומנותו וגוזל את חייו וכן אפשר לפרש שאם היה אחד מהם חייט או בורסי רשאי זה שרוצה להשכיר את ביתו להשכירה לחייט או בורסי אחר והוא הדין אם השכירה לזה החייט או הבורסי ויצא משם שיכול להשכירה לאחר שבאותה אומנות:

התבאר עוד בתוספתא שמי שיש לו בית בחצר ואינו דר בה לא הוא ולא אחר במקומו בשאלה או בשכירות בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהם דלת ונגר ומנעול ומ"מ פרשו קצת מפרשים שאין כופין את זה במפתח שאף הוא אומר רצוני שלא להתעכב על הדלת הא בשאר מינין שיהא הדלת סגור כופין אותו אע"פ שאינו דר שם ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו בהם ואם היה דר שם ר"ל הוא או אחד במקומו משעבדין אותו על הכל:

התבאר שם גם כן שמי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו בהם ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדים אותו על הכל התבאר שם גם כן שכופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי וכופין בני בקעה זה את זה לעשות חריץ ובן חריץ שלא תקפוץ החיה לבקעה וכופין בני בקעה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים לקרות בהם מי וירצה מן הצבור ובתלמוד המערב אמרו מי שאינו רוצה לערב נכנסין לתוך ביתו ומערבין על כרחו והקשו והא תני תנא אינו רוצה לערב ואינו ממאן נכנסין לתוך ביתו ומערבין על כרחו מפני שאינו ממאן הא אם היה ממאן לא ותירץ לא שאינו רוצה לערב ר"ל שמא יהא רוצה בערבות אלא מן גו נפשא בישא לא בעי מיערבא:

בית שער זה שאמרו במשנה שבני חצר כופין בה זה את זה דוקא בשאין בה נדנוד עברה כלל הא יש בה נדנוד עברה והוא שעשוייה בדרך שהעניים אין יכולין לכנס להדיא וצועקים מבחוץ ואין קולן נשמע מפני שהבית שער מפסיק את קולו אין כופין זה את זה מעתה כל שהבית שער לפנים מן הדלת אין כופין מטעם שהזכרנו או שמא נראה לעני כבית ואינו נכנס מן הדלת החיצון ולפנים ולפיכך אין כופין ואדרבה אסור אבל כשהוא חוץ מן הדלת כגון שיש לו חורבא לפני החצר ועשה שם בית שער מותר שהרי נכנס עד דלת שבחצר וצועק ונענה ואף מבחוץ דוקא שאין דלת לבית שער זה ויכול ליכנס עד דלת שבחצר או אם יש בה דלת שלא יהא שם פותחת ואם יש שם פותחת שתהא מבחוץ שיוכל העני לפתוח וליכנס עד דלת שבחצר:

כשגובין מבני העיר לחומה דלתים ובריח או מבני החצר לבית שער ודלת לא למנין גולגולת הם גובין ר"ל שיטילו הוצאתם בשוה על כל אחד ואחד אלא לפי שבח ממון הם גובין העשיר ירבה והדל ימעיט איש כברכתו ומה שאמרו אח"כ לפי קירוב בתים לא להפקיע דין לפי שבח ממון אלא שבא להוסיף שישגיחו בקירוב בתים שהאויבים הבאים לשלול בלילה שוללים הקרובים לחומה ומתיראין מליכנס לפני לפנים ברוב פעמים ומ"מ לפעמים הם מרובין באכלוסין ונכנסין בכלה ומ"מ אף באלו לפי שבח ממון שהשוללים לעשירים הם באים תחלה ונמצא שאם בבתים הקרובים בשוה יש שם עשירים ועניים הולכים גם כן אחר שבח ממון מכל וכל ואם הקרוב עני והרחוק עשיר הולכים גם כן אחר שבח ממון אלא שמשגיחין לעשיר לגבות מחלקו ולהוסיף על הבינוני לפי קירוב ביתו והסכימו גאוני ספרד שהשגחת קירוב בתים אינה אלא בעיר ולענין חומה דלתים ובריח שהחיצונים צריכים חומה יותר מן הפנימיים אבל חצר ולענין בית שער ודלת כלם קרובים הם ואין משגיחין בה לקירוב וריחוק כלל וכן כתבו מקצת גאונים שדברים אלו בשעה שיש בעולם שלום ואימת מלכות ואין חשש אלא מדרך לסטות ואקראי בעלמא אבל בזמן המלחמות ותגר המלכים אף בעיר אין משגיחין לקירוב בתים וריחוקם כלל ואף הם כתבו שאם באים אף על עסקי נפשות משגיחין אף בנפשות כלומר שמכבידין עול הבינונים מעט אחר שהנפשות מ"מ עני ועשיר חד שיעורא הוא ואחר שכן הכל לפי מה שהוא ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות שאף בשבח ממון שהוא עיקר אם אין כאן אלא חשש ליסטים ואקראי בעלמא אין גובין מכל וכל אלא לפי שבח ממון המיטלטל ומשגיחין לו אצל שאינו מטלטל ואם הוא זמן מלחמות ויש לחוש לכבוש ולנתיצת בתים וחצרות ושריפתן גובין אף לפי הכל מכאן למדו קצת מפרשים שהשיירא שבאו עליה ליסטים על עסקי ממון ונתפשרו ביניהם לפי שבח ממון הם גובים ומ"מ יראה לי דוקא לפי שבח ממון שיש להם באותו מקחם וכן הדברים נראין:

כבר ביארנו בפרק המקבל שכל שבני העיר צריכים לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא ליכנס צבא השונאים לשם נפרעין להוצאה זו מן הכל אף מן היתומים ומ"מ תלמידי חכמים אין גובין מהם לענין זה רבנן לא צריכי נטרותא תורתם קרויה חומה דרך צחות אמרו אני חומה ושדי כמגדלות אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים: