מאירי על בבא בתרא קל

יתבאר למטה בסוגיות המשנה השביעית שמלבנות הפתחים והם פצימין של עץ אם הם מחברים בטיט נמכרו בכלל מכר הבית אבל אם אינם קבועות אלא ביתדות הדבר בספק וכן מלבנות החלונות אפילו נתחברו בטיט הואיל ולנוי בעלמא הם עשויות הדבר בספק וגדולי המחברים פסקו בהם שלא נמכרו וכן התבאר שם במלבנות של כרעי המטה והם פצימין קבועים בארץ שכרעי המטה נכנסין לתוכן ונשענים עליהם שאם הם מטלטלין עם המטה לא נמכרו בכלל הבית ואם קבועים כל כך שאין מטלטלין עמה הדבר בספק ויש גורסין בהפך והוא שאם אין מטלטלין עמה ודאי נמכרו הא אם מטלטלין עמה הדבר בספק וגדולי המחברים כתבו שלא נמכרו ואיני יודע לדעתם אם החזיק בהם המוכר היאך יוציאם הלה מידו ויש מפרשים זו של כרעי המטה במוכר את המטה אם נמכרו פצימין אלו אם לאו ויראה שכל שיש בו צרך למטה נמכר עמה ויש מפרשים בכל אלו שכתבנום בספק שקנה לוקח מפני שכל אלו תיקו דממונא לקולא ולא יראה כן ויש מפרשים בענין מלבנות פתחים וחלונות וכרעי המטה דברים אחרים והכל לפי ראות עיני הדיינין ובכלם אם אמר כל מה שבתוכו נמכרו:

המוכר את הכרם לא מכר תשמישי הכרם שאין עומדין עכשו לצרך הכרם אע"פ שמוכנים לכך כגון קנים שבכרם שאינן מונחין תחת הגפנים אע"פ שהם משופים ומוכנים לכך כמו שיתבאר:

מכתשת קבועה שביארנו עליה במשנה שנקנית אגב הבית אין בה הפרש בין חקקוה ולבסוף קבעוה בין שקבעוה תחלה ולבסוף חקקוה:

כבר ביארנו שהמוכר את הבית לא מכר את הבור ולא את הדות ולא את היציע ודברים אלו לא קנאן אפילו אמר לו היא וכל מה שבתוכה:

יתבאר במקומו שמקוה חסר שהשלימו במים שאובין נפסל בשיעור שלשת לוגין וכל שבאים מים למקוה מתוך כלי שיש לו בית קבול הרי אלו מים שאובין הא מכלי שאין בו בית קבול אין להם דין מים שאובין כלל מעתה צנור שאין בו בית קבול שבאו מי גשמים מתוכו למקוה בין שקבעו ולבסוף חקקו בין שחקקו ולבסוף קבעו אין פוסלין את המקוה אבל צנור שיש בו בית קבול כעין צנורות שהיו רגילין בימיהם להניחם תחת הגג והיו עושין בהם חטיטות כדי להתעכב שם טיט הנמחה ויוצא מן הגג מתוך שטף המים וכשהגג מתנגב עולין בו ולוקחין אותו עפר הלח ושפין בו את הסדקים הואיל ויש לצנור זה בית קבול מ"מ אם חקקו תחלה אע"פ שקבעה אח"כ בקרקע או בגג לא בטלה תורת כלי מעליה ופוסלת את המקוה אבל אם קבעה תחלה ואח"כ חקקה מכיון שלא ירד עליה שם כלי עד שנקבעה אין שם כלי עליה מעתה ואינה פוסלת את המקוה הואיל והשאובה אינה אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר במקומו: