מאירי על בבא בתרא קט

שדה זה שלא היו בעליה פורעין את הטסקא שמכרוה אותם הבעלים בעצמן הואיל וחק ידוע למלך שלא יחזיק בקרקע מי שאינו פורע הטסקא אין זה שלו לגמרי וכל שקנאו ולא הגיע השטר לידו עדין הואיל ופרע הדמים הרי הוא כהפקר להיות המחזיק זוכה בו למדת שהדין שהמלך חוקק בפרט בנימוסיו על הכל בשוה ואינו מחדשו לאחד בפרט דרך תואנה וכעס וכן שאינו בא עליו מחמת ספריהם אלא מחמת דין גמור הוא סתם הדברים הרי הוא כקבלוה עליהם ואפילו חקק להיות דין חזקה לזמן ידוע הן בפחות משלש הן ליתר מיכן הולכין אחר דינו וכן מאחר שחק המלך ידוע שכל שאינו פורע את הטסקא גזברים שלו הממונים לגביית הטסקא והם הנקראים זיהרורי מוציאין אותו מן הקרקע ומוכרים אותו לאחרים ממכרן ממכר ואין נדנוד עברה או סרך גזל אצל הקונה כלל שהרי דין המלכות ידוע בכך אע"פ שלא חדשו מלך זה בפרט וזהו לשון דינא דמלכותא ולא אמרו דינא דמלכא אלא שאף הדין כן במה שיחדש הוא על הדרכים שביארנו אבל הכרגא והוא מס המוטל על כל גלגולת וגלגולת אין לו למכור נכסים על כך אם ברח או מת כך הדבר ידוע כרגא אקרקפתא דגברא מנח ואין הנכסים משועבדים בו ואם מכרו על כך הרי הוא גזל ביד הקונה הא שאר מסים וארנוניות המוטלות על הממון ממכרן ממכר שאף המטלטלין משועבדים להם לאותם שפרעו עד שיפרעו הרי זה חזר לדין שאר מסים וארנוניות וממכרן ממכר:

כל שמת והיו נכסיו משועבדים למלך על צד שהוא רשאי לירד לנכסיו כגון טסקא ושאר ענינים המוטלים מצד המלך על ממונו של זה מן הדין הרי אותם הנכסים כמוחזקים ביד המלך ואע"פ שפרעוהו בניו אח"כ מ"מ כשמת אביהם נקראו כל נכסיו ראוי אצל היורשים ואין הבכור נוטל בהם פי שנים וכשפרעוהו הרי הם כזוכים בנכסיהם מתחלה ויראה שאם לא היה חק האדון לירד לנכסיו עד שיעכבהו שני פעמים או שלש אין זה ראוי אא"כ עכב עד זמן שממנו ואילך רשאי לירד לנכסיו ומעתה נשתעבדו לו מחמת הכרגא הואיל ואקרקפתא דגברא מנח ואין ממנו שעבוד אצל הנכסים אין זה ראוי הא כל שהנכסים משועבדים לו מן הדין הרי הם בחזקתו ויש דנין כן אף בחוב שיש למלך אצל אביהם ומ"מ בזו דוקא בכדי החוב שאין דינו לירד אלא בכדי חובו... בטיסקא שדינו לירד בכל אותו קרקע שעכב טסקא שלו ואף בטסקא כתבו גאוני הראשונים שאם היו שם בשדה פירות ליפרע הטסקא מהן אין הקרקע משועבד לכך ומ"מ חוב של אחרים או כתבת אשה הואיל ומחסר גוביינא אינו עושה את הנכסים ראוי אפילו בכדי החוב:

גזבר המלך שהיה גובה את המס והיה שם אדם בטל ושאינו מתעסק בישובו של עולם ואין לו ריוח בכלום והוא הנקרא פרדכת והוא נוטריקון כלומר פוריא דוכתיה כלומר שאינו עושה כלום אלא ששוכב על מטתו והניחו הגזבר אם היה המס נגבה לחשבון בני אדם והיה הגזבר מבקש ממנו עד שבני העיר מליצים בעדו ומצילים אותו אם היה דרכו לגבות מכלם סך ידוע עד שאם יחסר הסך מצד ענין של אחד יטיל חלקו על האחרים הרי זה משועבד לקהל ליתן להם כפי מה שיראו ומ"מ אם הניחו הגזבר דרך שכחה ולא מחמת הלצתם אע"פ שירד מסו על קדקדם אין להם אצלו כלום הואיל ואין לו ריוח בעיר מן השמים סייעוהו ואין צריך לומר אם לא היו ערבים זה בזה שאם ניצל זה אין להם עליו אפילו דברים:

כבר ביארנו ששתי שדות בנכסי הגר ומצר אחד ביניהם והחזיק באחד לא קנה חברו שהמצר מפסיק ביניהם אף החצב והוא עשב גדול וקשה שיורד ויונק בעמק כנגד עצמו ואינו משתרש אילך ואילך והעידו גאוני הראשונים שהיא נקראת בלשון ערבי כתב אלתיל והוא שתחם בו יהושע את הארץ מפסיק בנכסי הגר ולא קנה אלא עד החצב וכל שאין שם לא מצר ולא חצב וחרש שם כשיעור הנזכר למעלה בקניית כל השדה אם היה שדה גדול או בקעה גדולה אע"פ שהיה חלוק אצל בעליו רוח זה לחטים רוח זה לשעורים רוח זה לקטנית ובסימן בין זה לזה קנה כל שהוא נקרא על שם אחד בשמו כגון שיאמרו בקעה של פלני או בית הזריעה של פלני ויש מפרשים זה בענין אחר וזה נראה לי ואף גדולי המחברים רמזוהו וגאוני ספרד פירשו שזו אף בשדה אחד הוא ואמר שלא קנה כלו אלא כל שגרגושתא אחת מספקת להשקותו וענין זה בבית השלחין והוא שאמרו בי גרגותא דפלניא וזה שאמרו למעלה שקנה כלו בחרישת צמד בקר הליכה וחזרה פירושו בבית הבעל ואין הדברים נראין:

גדולי המחברים כתבו שכל המפסיק לפאה כגון נחל ושלולית וכן כל המפסיק לענין שבת כגון שהיתה בין שתי השדות רשות היחיד או כרמלית וכן כל שחולק לענין גטין וכן כל שחולק לענין טומאה על הדרך שיתבאר כלם מפסיקין בנכסי הגר וסוגיית הגמ' אינה מוכחת כן אלא שהמצר והחצב כשם שמפסיקין לנכסי הגר כך מפסיקין לשבת ולפאה ולטומאה ולגט ומ"מ הדברים נראין:

התבאר במקום אחר שהמחזיק בשטר של נכסי הגר על דעת קניית הקרקע לא קנה אלא השטר בלבד לצור על פי צלוחיתו ואף בזו ביארנו בבבא קמא שאם תפשה המחזיק בקרקע מידו אין מוציאין אותה מידו שלא קנאה אלא מספק הואיל ועל דעת הקרקע זכה בה וכן התבאר במקום אחר שהמחזיק בנכסי הגר שלא על דעת קניה לא קנה וכן אם עדר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו לא קנה אבל אם עדר בנכסים של גר אחד וכסבור שהם של גר אחר הואיל ונתכוון לקנות מן ההפקר קנה ודין משכונו של ישראל ביד הגר או של גר ביד ישראל ומת הגר כבר ביארנוהו במקומו בבבא קמא פרק הפרה:

כבר ידעת שכל אדם חייב להניח פאה בתוך שדהו ואם היה בתוך השדה דבר המפסיק ביניהם מאותם הראויים ליקרא מפסיקים הרי הפסק זה דינו כשתי שדות וחייב להניח פאה בסוף כל אחד ואחד ואינו רשאי להניח מן האחד על חברו ועל זה אמרו אלו מפסיקין לפאה הנחל והוא מקום שאין ראוי לזריעה והשלולית והוא אמת המים ודרך היחיד והוא של רוחב ארבע אמות ואין צריך לומר דרך הרבים שהוא של רוחב שש עשרה אמה ושביל הרבים והוא שביל העשוי לרבים לילך ברגליהם לבקעותיהם ולשדותיהם אע"פ שאינו רחב אפילו ארבע אמות הואיל ורבים דורסין בה ובלבד שיהא אותו שביל קבוע אפילו בימות הגשמים שאינו זמן זריעה וחרישה ולפי שטתנו יראה שאף המצר והחצב מפסיקין בה: