מאירי על עבודה זרה צו

לא ישב בצלה אע"פ שאינו תחתיה ופירושה לכונת הנאה שאלו שלא לכונת הנאה אף לכתחלה אפשר ולא מיכוין מותר וא"ת ואם לסבת הנאה מה בא ללמדנו וכי עד עכשו לא היינו יודעין שהנאתה אסורה שמא היית סבור שלא לאסור אלא הנאת ממש כגון הנאת ממון או הנאת הגוף באכילה ושתיה וסיכה ודומיהן ובא ללמד שאף זו אסורה ואם ישב טהור הואיל ואינו תחתיה ופירשו בגמרא שאפילו בצל צלה לא ישב ומהו צלה ומהו צל צלה פי' בתלמוד המערב כל שאלו נופלות נוגעת בו זהו צלה מכאן ואילך צל צלה ואף בגמרא קראו לצלה צל קומתה ומ"מ בתלמוד המערב אמרו שישיבת צל צלה מותר וכן פסקוה גדולי המחברים ואף איסור צלה לא מתורת הנאה שהרי הקבר אסור בהנאה וצלו מותר וההיכל אסור בהנאה ורבן יוחנן בן זכאי היה יושב ושונה בצלו של היכל כמו שזכר בתלמוד המערב אלא הרחקה יתרה עשו בה ומ"מ לתלמוד שלנו אף צל צלה אסור לכתחלה לא יעבור תחתיה ואם עבר וכל שכן ישב טמא ולא טמא מפני שנתאהל תחתיה שאין אשרה מטמאה באהל אלא פירשוה בגמרא מפני שאי אפשר שלא יהא תחתיה כזית תקרובת שהוא מטמא באהל לדעת בן בתירא ואין הלכה כן אלא לא ישב לכתחלה לא בצלה ולא בצל צלה ואם ישב טהור ולעבור אף לכתחלה מותר ותחתיה אף לעבור לכתחלה אסור ובדיעבד טהור אפילו בישב היתה גוזלת את הרבים ר"ל ששם היה מסלול הדרך קודם לה ועבר תחתיה טהור ואפילו לדעת בן בתירא שטומאה זו דרבנן היא ואע"ג דמייתי לה מקרא אסמכתא בעלמא היא ומאחר שאין הטומאה אלא מדברי סופרים כל שבמקום גזל רבים לא גזור אע"פ שאי אפשר שאין שם תקרובת שמטמא באהל לדעת בן בתירא ולרבנן מיהא שהלכה כמותם אין צריך לומר שטהור והעלו בגמרא שאם אין שם דרך אלא הוא עובר לכתחלה ואינו צריך לפסג לעלות דרך כרמים ואם יש שם דרך אחרת לא יעבור שם לכתחלה ואע"פ שאפשר ולא מיכוין מותר לכתחלה ולא נאמרה אלא מחשש טומאה לבן בתירא ולרבנן משום הרחקה יתירא או משום חשד הרואים ואם עבר אין צריך לומר שטהור ואף בשאין שם דרך אחרת ראוי לאדם חשוב לפי מה שנזכר בגמרא למהר פסיעותיו עד שלא יתעכב תחתיה:

זהו ביאור המשנה וכבר בארנו פסק שלה ודברים אלו לא נאמרו אלא באילן האסור על אחד משלשה הצדדים שהזכרנו מפני שהאילן עשוי לצל אבל בית של ע"ז ר"ל אף שהיה הבית נעבד מותר לישב בצלו שאינו עשוי אלא לתוכו וגדולי המפרשים הסכימו לאסור ישיבת תוכו וכנגד פתחו ארבע אמות ולי נראה לאסור אף בכותל וממה שאמרו בתלמוד המערב הרי היכל אסור בהנאה ורבי יוחנן בן זכאי יושב ושונה בצלו של היכל הא אין הטעם משום איסור הנאה ואם כדבריהם היה לו לומר מפני שכותלי היכל לתוכו הן עשויות כמו שהוזכר בשני של פסחים אלא שבודאי אף זה אסור ומה ששאלו עוד אי זו היא אשרה סתם וכו' כבר ביארנוה במשנה:

המשנה העשירית והיא מענין משנה שלפניה לבאר מה שצריך להזהר בהנאתה ומה שמותר ממנה ואמר על זה זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה והחזרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ר' יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנמייה יושבת עליהן והוה להן לזבל אמר הר"ם וחזרין כמו חזרת הנקרא בערבי כוס ומי גשמים מזיקות לו ולפיכך לא יזרע תחתיה ואפי' בימות הגשמים לפי שתועיל להם וכבר קדם לך דעת ר' יוסי בזה הפרק שאין לחוש שתחזק עבודה זרה ומשמשיה בזבל לפי שאין אותו הזבל לבדו הוא סבת הצמח אלא הזבל והקרקע והמים והאויר והשמש והוא סבר זה וזה גורם מותר כלומר כשיעשה דבר מן הדברים ויהיו סבות עשייתו מהם שנים או יותר מהם מותר ומהם אסור אותו הדבר הנעשה מותר וכן פסק ההלכה בכל הדברים ואמנם אמר בכאן זה הדבר כחולק על חכמים לפי שאמ' להם על דעתכם שאתם חוששין בשוב ע"ז זבל אף לא ירקות בימות הגשמים וכבר ביארנו שהלכה כר' יוסי ועל סברתו נעשה:

אמר המאירי זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים וכו' לפי סוגיית הגמרא סבורים אנו עכשו במחלקת רבנן ור' יוסי שיהו חכמים סוברים זה וזה גורם מותר ור' יוסי סובר אסור ואמרו חכמים זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים שאע"פ שהנבייה נושרת והווה להם לזבל הרי יש שם גורם של התר בקרקע וזה וזה גורם מותר ואע"פ שאין זה וזה גורם מותר לכתחלה והוא אומר אף לכתחלה בזו דיעבד הוא שאין הוא מכוין לזרוע תחת האשרה אלא שזורע שדהו שהאשרה נוטה לתוכו והזרע מתפזר במקרה תחת האשרה וכעין דיעבד הוא אבל לא בימות החמה שהצל יפה לזרעים ומצילתם משריפת החום ובדבר זה אין שם גורם של היתר שאין זה וזה גורם מותר אלא בשהשני גורמים מצטרפים לענין כנבייה וקרקע ששניהם עוזרים בהצמחה אבל צל וקרקע אין זה גורם מה שחברו גורם ונמצא באשרה גורם אחד של אסור שאין לו חבר בו והחיזרין אסור אף בימות הגשמים שרוח קימעא מיבשתן לרוב רכותם והצל מגין להם ולענין זה אין בו גורם אחר של התר עמו כמו שפרשנו בשאר ירקות בימות החמה ר' יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים שהנבייה ר"ל עצי האשרה נושרין והווין להם לזבל ואע"פ שהקרקע והזבול מצטרפין לענין אחד להצמחת הזרעים מ"מ זה וזה גורם אסור ובגמרא הקשו על זה דאיפכא שמעינן להו שבבטול ע"ז שנינו ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח ואינו חושש למה שמזבל את הקרקע וחכמים אוסרין מפני שנעשה זבל ומצריכים להטלה לים ותירצנו ששניהם סוברים זה וזה גורם אסור ובשחיקה וזרייה לרוח הוא שהתיר ר' יוסי מפני שהרוח מפזרתו ואינו מניח במקום אחד בכדי זבול ורבנן דמתניתין מה שהתירו בזריעת ירקות בימות הגשמים ולא חששו לגורם דנבייה מפני שמה שמשביח בנבייה פוגם בצל שמזיקו במניעת החום מהם ותצא שכרה בהפסדה ונשאר גורם התר של קרקע לבדו ולדעת זה זורעין לכתחלה שגורם האיסור כמי שאינו הוא אבל לא בימות החמה שאין הצל מזיק אדרבה מועיל קצת ונמצא גורם של איסור עם גורם של התר וכן החיזרין אף בימות הגשמים שהצל להם גורם של איסור והרי מ"מ זה וזה גורם אסור וכל שכן שאפשר לפרש שבתחלה שהצל מצילתן ואין לאותו ענין גורם של התר אלא שאין אנו צריכים לכך ור' יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שאינו סובר מה שהשביח בנבייה פוגם בצל והרי נבייה וקרקע מצטרפין וזה וזה גורם אסור ואחר זה הקשו שמצינו לר' יוסי שסובר בהדיא זה וזה גורם מותר בענין נטיעת יחור של ערלה ואף בענין ע"ז מצינו מחלקת בברייתא בשדה שנזדבלה בזבל של ע"ז שזה אומר תזרע ומדין זה וזה גורם מותר וזה אומר תבור ומדין זה וזה גורם אסור והוצרכנו להעמיד זו שאמרה תזרע כר' יוסי וזו שאמרה תבור כרבנן עד שמתוך כך הוצרכנו לפרש משנתנו שלדעת חכמים זה וזה גורם אסור ולדעת ר' יוסי מותר ור' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר ומשנה זו כך פירושה זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אע"פ שהנבייה ר"ל העלין נושרין עליהם והווים להם לזבל מ"מ הרי יש כאן צל האילן שמזיק להם בימות הגשמים ומה שהשביח בנבייה פוגם בצל ונשאר גורם של קרקע לבד ומותר אבל לא בימות החמה שהרי אין הצל מזיק ונמצאו נבייה וצל שני גורמים וזה וזה גורם אסור והחיזרין אף לא בימות הגשמים שאין הצל מזיק להם והרי יש כאן נבייה וקרקע וזה וזה גורם אסור ר' יוסי אומר אף לא וכו' ואינו סובר טעם מה שהשביח בנבייה וכו' ופי' בגמ' שר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו כלומר לדידי כולהו שרי שהרי זה וזה גורם מותר אבל לדבריכם אחר שאתם סוברים זה וזה גורם אסור וכל שנשבח מחמת האשרה אע"פ שדבר התר עוזרו אסור א"כ אף בימות הגשמים אסור ואין מוציאין נבייה בשביל צל שאין איסורין מבטלין זה את זה הא לדעת ר' יוסי כל זה וזה גורם מותר והרי יש כאן קרקע של התר שהוא עוזר בהצמחה ומותר אף בירקות ואף בימות החמה ואף במקום שאין שני גורמין מצורפין לענין אחד והלכה כר' יוסי בדיעבד ומ"מ לכתחלה אסור בימות החמה נמצא שבימות הגשמים מותר לכתחלה ומטעם מה שמשביח בנבייה פוגם בצל ובימות החמה אסור לכתחלה ומותר בדיעבד מדין זה וזה גורם מותר ולענין האשרה יש אומרים שכעין דיעבד הוא כמו שפרשנו ויש אוסרין לכתחלה אף בימות הגשמים:

ויש כאן דעת שלישית ובטלה במיעוטה והוא שפוסקין לאסור לכתחלה בימות הגשמים ובימות החמה אף בדיעבד מפני שהם סוברים שלא נאמר זה וזה גורם מותר אלא כשהאיסור וההתר שניהם גורמין לדבר אחד כגון נמייה וקרקע והיסק התנור בעצי התר ובעצי איסור ושאור של תרומה ושל חולין אבל זריעה תחתיה בימות החמה הקרקע הוא גורם של היתר אינו נעור בצל האשרה שהוא גורם האיסור שהצל הוא תועלת אחר בפני עצמו שאין התר מסייעו כלל וכדרך שפירשנו במשנה וכן דעת קצת רבותינו שבצרפת ולדעתם לא נאמר הלכה כר' יוסי אלא דרך כלל לדין זה וזה גורם שמותר אבל לא לענין זריעה תחתיה ולא עוד אלא שהם מפרשים לדידי זה וזה גורם מותר כלומר להתיר בימות הגשמים הא לדידכו דאמריתו אסור בימות הגשמים נמי ליתסר וגדולי המחברים מתירין לכתחלה אף בימות החמה ומפני שהוא כעין דיעבד הא בדינים שבזה וזה גורם כלם לא הותרו לכתחלה שהרי בפרק השוכר ס"ב ב' אמרו בההוא דאגר ארבא דחיטי דרך קושיא ולימא קלינהו ובדרינהו ותירץ דילמא מזבל בהו וזהו שבכלם שנינו לשון דיעבד אפה בו את הפת נטע והבריך והרכיב שאור של חולין ושל תרומה שנפלו וכו' ומה שאמרו שוחק וזורה לרוח שהוא לשון לכתחלה בזו אינו מתיר הזריעה לכתחלה אלא השחיקה והזרייה שאינו חושש לזבול שהרוח מצויה לפזרו הא בזריעה של אשרה כעין דיעבד הוא כמו שפירשנו וכן שאינו מתכוין לזרוע שם אלא שזורע שדהו ונפל מן הזרע תחתיה במקרה ואף לכשיתכון אם אתה מונעו נמצאת מפסידו בנטיעת אשרה שאינה שלו ולא לתוך שדהו וכל שהוא כן דיעבד הוא שהרי בתנור חדש דינו בהצנה אע"פ שהיסק של איסור מסייע בכלם אחר שאם אתה מצריכו נתיצה איכא פסידא וכן שבשדה שנזדבלה בזבל של ע"ז אמרו תזרע ולא שתבור כל אותה שנה כדי שלא יפסיד פירות שנה זו וכן יש אומרים שכל שעושה מעשה האיסור בידים כגון נטיעת יחור של ערלה הוא שאסור לכתחלה אבל זריעה תחתיו שאינו מתכוין להנאה אף לכתחלה מותר או שמא הכשר הדבר והכנתו נקרא הוא לכתחלה כגון הזבול על דעת לזרוע והיסק התנור על דעת אפייה אבל מאחר שהוכשר המקום על דעת לזרוע והוסק התנור לאפות והאפייה דיעבד הוא קרוי לענין זה ועיקר הדברים כשטה ראשונה ומעתה שדה שנזדבלה בזבל של ע"ז מותר לזרעה ופרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז מותר לשחטה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

התבאר במסכת בכורות ל"ג ב' שאין מרגילין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ר"ל בעלי מומין שנפדו והרגלה זו הוא שהיו מפשיטין את העור כלו שלם דרך הרגלים והיה העור נמכר ביותר ויש כאן ריוח להקדש ואעפ"כ משום בזיון קדשים ואע"פ שבפסולי המוקדשין מיהא התירו בזיון מפני הריוח במה שאמרו עליהם שנמכרין באטליז ריוח זה מ"מ אינו ריוח שמה שהשביח בעור פוגם בבשר גדולי המחברים פסקו שמרגילין בבכור ובפסולי המוקדשין ונראה דעתם מפני שברייתא זו כלומר אין מרגילין בבכור אמרו עליה במסכת בכורות מאן תנא אמר רב חסדא בית שמאי היא וכו' ומ"מ כשאתה מעיין באותה סוגיא אתה מוצא שבסוף הסוגיא אמרו מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים כלומר ומשום בזיון קדשים נגעו בה ודברי הכל היא וכן אמרו עוד ר' יוסי בר' אבין אמר גזרה שמא יגדל מהם עדרים כלומר ודברי הכל היא:

אע"פ שהערלה אסורה בהנאה אפילו קליפין ר"ל קליפי הפירות שהם שומרים לפרי נוטעין לכתחלה יחור של ערלה הואיל ואין היחור פרי או שומר לפרי ופירותיו מותרין לאחר שלש אבל פרי גמור אין נוטעין ולא סוף דבר שאין נוטעין אגוז וכיוצא בו אלא אף כפניות שאינן פרי גמור והן מעין חריות גדלות סביב התמרים והם לו כשומר וראויים לאכילה בעודם לחים וראויין להרכיב אין מרכיבין אותם ואם נטע פרי הגמור או הבריך בערלה מה שראוי להבריך או הרכיב הכפניות מותרת הנטיעה לאחר שלש שנים וההברכה גם כן לאחר שלש מזמן הפסקתה או לזמן הראשונה אם לא נפסקה וההרכבה לאלתר אם היא ילדה בזקנה ואם היא ילדה בילדה לזמן הראשונה על הדרך שביארנו במסכת ראש השנה אע"פ שעבר מותרין הם וכל הצומח מהם שכל שיש לו שני גורמין אחד מותר ואחד אסור היוצא משניהם מותר והרי יש כאן קרקע המותר זהו דעת גדולי הרבנים וקצת אחרוניהם מקשים עליהם שמאחר שאמרו עליה מודה ר' יוסי כלומר אע"ג דבאגוז חולק לאסור לכתחלה אלמא דרבנן מתירין באגוז לכתחלה והיאך אפשר לומר כן והרי ערלה וכלאי הכרם נחשבו באותם שטעונין שריפה כדאיתא במסכת תמורה ולא אמרו שם שיבטלנה בנטיעה ומתוך כך מפרשים שזו אף לר' יוסי אסור ומכאן כתבו קצת רבותינו הצרפתים שאם נטע אגוז של ערלה אף בדיעבד אסור אע"פ שהקרקע של התר שאגוז עצמו אין גורם התר מעורב בו והרי הוא כצל בימות החמה על הדרך שכתבנו דעתם למעלה אבל אם אחר שנטעה גדלה והרכיב נטיעה היוצאת ממנו הרי אותה שהרכיבו בו נעשית גורם של התר עם גורם האיסור של יחור זה והרי הוא כח אחד ושני גורמים מעורבים בה ומותר בדיעבד ומ"מ בהברכה אין ראוי לומר כן אלא שהם מפרשים אם אחר שגדל האיסור הבריכה ומ"מ עיקר הפירוש שאף בנטיעת האגוז איסור היוצא ממנו מותר שכבר בלה האגוז ונפסד וכעין מה שאמרו בביצת טרפה שהטילה אפרוח ומה שאמרו ומודה ר' יוסי כלומר אע"פ שחולק באגוז לאו למימרא שיהו חכמים מתירין באגוז אלא משום כפניות נקט לה הכי דלרבנן מרכיבין לכתחלה מפני שהן כעין סמדר ואינן פרי ור' יוסי אוסר מצד שהוא סובר סמדר אסור מפני שהוא פרי: