מאירי על עבודה זרה עה

כבר ביארנו במשנה שהשלקות של גוים אסורין מדברי סופרים ר"ל דבר המותר שבשלו גוי בביתנו או בפנינו ובכלים שלנו ואע"פ שאין בו חשש איסור אסור משום בשולי גוים כדי שלא להתערב ביניהם יותר מדאי עד שיהא שם חשש בנותיהם צריך שתדע שלא נאמר כן בכל הדברים וכיצד הם פרטים שבענינים אלו תדע שבגמרא נאמרו בזה שתי לשונות הראשון כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים והשני כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי גוים ואמרו על זה איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודייסא ופירשו בה גדולי הרבנים ששלשתן אין נאכלין חיין וללשון ראשון יש בהם משום בשולי גוים אלא שאין עולין על שלחן מלכים ומתוך כך ללשון אחרון אין בהם משום בשולי גוים ואע"פ שהחטים ראויים לכוס קודם עשיית הדייסא ונמצא שנאכל כמות שהוא חי אין קורין נאכל כמות שהוא חי אא"כ היא אכילה הרגילה לבני אדם אע"פ שאינה עיקר אכילת אותו הדבר ומ"מ בתלמוד המערב בסוגיא זו אמרו בחטים ועשאן קליות שמותרות מדין נאכל כמות שהוא חי ולא הוצרך להתירן מטעם שלא נשתנו מברייתן ר"ל שלא נשתנית צורתו בכך כמו שהוזכר טעם התר זה בסוגיא זו ואע"פ שביצה צלויה נאסרה אע"פ שלא נשתנית צורתה בזו שאני הואיל ואינה ראויה חיה לשום אכילה אא"כ לדרך רפואה ומ"מ י"מ לא נשתנו מברייתן שאי אפשר להחזירם לקדמותם וקליות אפשר להחזירם כבתחלה ע"י שרייה וסוף הדברים הרי נכללו בתלמוד המערב חטין בכלל נאכל כמות שהוא חי ומתוך כך פירשו בדגים קטנים וארדי כמו שפרשנו ובדייסא פירשו בהפך שהם נאכלים חיים וללשון ראשון אין בהם משום בשולי גוים אבל עולים הם על שלחן מלכים וללשון אחרון יש בהם משום בשולי גוים ואע"פ שעליה ללפת אמרו ודייסא אינה ראויה למלכים ללפת שהרי אמרו בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא נראה לי שעל ידי תערובות וסמים מכשירין אותה ומ"מ היא עקר או שמא לא נאמר ללפת אלא לרבותא כלומר אף ללפת וכל שכן כשהיא עולה לאכילה לעצמה:

ולענין פסק יש פוסקים כלשון ראשון וממה שאמרו בסמוך דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גוים כלומר שנאכלים הם בלא דבר אחר מחמת מלחן הא שאינן מלוחים יש בהם משום בשולי גוים אע"פ שאין עולים על שלחן מלכים ויש פוסקין כלשון אחרון וממה שר' יוחנן סובר כן במסכת זו פרק ר' ישמעאל וביבמות פרק החולץ ושמועת דגים קטנים לדעת לשון ראשון נאמרה ואע"פ שנאמרה בשם רב הרי רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ורוב מפרשים מסכימים לפסוק בשניהם לקולא שהרי התרנו את הדבש מדין נאכל חי כלשון ראשון אע"פ שעולה על שלחן מלכים ולא עוד אלא שאף דגים קטנים מלוחים הם מפרשים שעולים הם על שלחן מלכים מחמת מלחם לחדד תאות המאכל ואחר שכן וראינו לר' יוחנן שמקל במה שאינו עולה על שלחן מלכים כלשון אחרון נראה שהלכה בשניהם להקל וכן פסקוה אחרוני הרבנים ומובהקים שבגאונים וגדולי המחברים ואחר שכן כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אכילה הרגילה אע"פ שאין עיקר אכילתו בכך אין בו משום בשולי גוים אע"פ שעולה על שלחן מלכים וכן כל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים מצד פחיתותו הן לאכלו על ידי עצמו הן ללפת בו את הפת אע"פ שאינו נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים מעתה דגים קטנים והכמהין אע"פ שאין נאכלין כשהן חיין הואיל ואין עולין על שלחן מלכים אין בו משום בשולי גוים הדייסא והקליות אע"פ שעולים על שלחן מלכים הואיל ונאכלין כשהם חיין אין בו משום בשולי גוים ויש מי שפירש בהם שאין נאכלים כמות שהם חיים ושאין עולים על שלחן מלכים מפני שהם גורסים כל שאין עולים על שלחן מלכים ללפת בו את הפת ודייסא אינה בכלל זה שהרי נאמר על הבבליים בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא הרי שקראם טפשים על שהיו אוכלים פת ודייסא ומ"מ אנו מפרשים בין לאכול על ידי עצמו בין ללפת ואין גורסים בה ללפת בו וכו' ואף למה שגורסו אנו מפרשים בה אף ללפת וכל לאכילה לעצמו ודייסא עולה על שלחן מלכים לאכלה על ידי עצמה וכן נראה לנו מתלמוד המערב כמו שביארנו:

דגים קטנים שמלחן ישראל ובשלן גוי אין בהם משום בשולי גוים וי"מ באלו שעולים הם על שלחן מלכים מחמת מלחן ואעפ"כ הואיל ונמלחות נאכלים כמו שהם חיים הם ואין בהם משום בשולי וכל שכן למי שמפרש בהם שאין עולים שהרי אף כשאינם מלוחים התרנו מחמת שאינם עולים כמו שביארנו ואין צריך לומר שאם מלחן הגוי בהכשר שאין מליחתו אוסרה אע"פ שמכשירתו לאכלה שמא תאמר אחר שמלחן מכשירן לאכול תהא מליחתו כבשול מ"מ אין המליחה אוסרת שאין שם קרוב הדעת ולא עוד אלא אפילו מלחן תחלה ואח"כ צלאן אין בהם משום בשולי גוים הואיל והוכשרו הוכשרו ולענין ערובי תבשילין שאנו צריכין לדבר המבושל או צלי אם צלאן גוי סומך עליהם משום ערובי תבשילין כמו שביארנו במסכת יום טוב שבשולו או צלייתו קרוי בשול לענין עירוב אע"פ שלענין איסור בשול אינו קרוי בשול דזיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא:

עשה בהם הגוי כותח הנעשה בקמח ומוריס וקורין לו כסא דהרסנא הרי הקמח עיקר ויש בו משום בשולי גוים וכן הדין לכל מאכל שהוא נעשה מעורב מדברים שיש בהם משום בשולי גוים עם דברים שאין בהם משום בשולי גוים שהולכים אחר העיקר ומאחר שכן אף לענין עירוב אין סומכין עליו דתבשיל הראוי בעינן:

דג גדול מליח שמלחו ישראל ואח"כ בשלו גוי יראה שאין זה נאכל כמות שהוא חי ואסור ומלחו גוי מיהא מותר שהרי דג גדול אינו נאכל חי במליחתו ואף מליחתו אינה אוסרת כמו שבארנו ומלחו ישראל וצלאו גוי או בשלו שאסרנו נראה לגדולי המפרשים שזהו מחלקת חזקיה ור' יוחנן שנחלקו למטה בדג מליח חזקיה שרי ור' יוחנן אוסר חזקיה שרי מפני שסובר שנאכל חי ור' יוחנן אוסר שמחמת גדלו אין נאכל חי ואנו פוסקין כר' יוחנן מפני שדבריו כדעת רב אסי בשם רב שהתיר בקטנים מלוחים אלמא דבגדולים נאסר והרבה פוסקים שאין בהם משום בשולי גוים כדין דג קטן מליח ומפני שחזקיה רבו של ר' יוחנן וראשון נראה יותר וגדולי הרבנים מפרשים במחלקת חזקיה ור' יוחנן דעת אחרת והוא אם מליחתו מכשרת אם לאו ואין הדברים נראין כלל וי"מ אותה מחשש מליחתם עם דגים טמאים ואינו נראה שמאחר שהוזכר יחד עם ביצה צלויה ודאי מדין בשולי גוים נאמרה הא למליחה עם הטמאים אין חוששים לדעתנו כמו שיתבאר למטה בסוגיא הבאה על המשנה השמינית:

דברים שאין רגילות אכילתם כשהם חיים אע"פ שעל ידי הדחק נאכלין כן לקצת סבות כבר בארנו שיש בהם משום בשולי גוים וכן דבר שהאוכל נבלע בתוך קליפתו ומתבשל עם הקליפה אע"פ שאין הקליפה נאכלת יש בה מ"מ משום בשולי גוים שאם לא כן תהא ביצה מותרת מטעם זה:

תמרים המתוקים הרי הם נאכלים כמות שהם חיים והילכך בשלן גוי מותרין אבל תמרים שאינם ראויים כלל אלא בבשול וכן האמצעיים שאינם ראויים בלא בשול אלא על ידי הדחק יש בהם משום בשולי גוים:

כבר בארנו למעלה בשם גאוני הראשונים בכותח של גוים שמותר אע"פ שפת מעורבת בו ואפילו בפת האסור שמאחר שאיסורו משום חתנות לא נאסר על ידי כותח ואין אנו צריכין לכך מצד בשולי גוים שהרי ביארנו שכל מה שמותר לנו בשלהם אין בו משום בשולי גוים אלא שיש לה מקום בפת האסור שלהם וקצת רבנים כתבו שאם אפה הגוי בביתנו בשר או דגים בטפילה של בצק שמאחר שמה שבתוכן עקר ויש בו משום בשולי גוים אף הבצק אסור אע"פ שהוא מותר בפת של גוים ואף זו אין אנו צריכין לה שאף הבצק הואיל ושלנו היא יש בו משום בשולי גוים אלא שיש לה מקום בבצק שלהם ודגים שלנו:

אע"פ שהלשון שגור בפינו בלשון בשול אף כל אפיה וצלי בכלל אסור זה הם וכן בשר על הגחלים וכל שעל ידי האור ומ"מ בתלמוד המערב שבמסכת נדרים פרשו שהדברים המוכשרים לאכילה על ידי עשון אם עשנן גוי מותרין באכילה לא אמרו אלא בנעשה על ידי כחו של גוף האור:

יש צדדים שהגוי מבשל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ושהוא עולה על שלחן מלכים והוא מותר ודבר זה הוא כל זמן שלא נתכון לשום בשול כיצד גוי שחרך את הראש על האור לכונת השרת השער מותר אפילו האזנים אע"פ שמתוך רכותם ודקותם הם נאפות בכך בכדי שהם ראויות לאכילה הואיל ולא נתכון הצליה וכן גוי שהצית אש באגם ור"ל יער לגלות פני הקרקע כדי לעבדו ונשרפו חגבים שבו ומכיר בהם שהם טהורים מותר לאכול מהם שהחגבים אע"פ שבכלל עופות הם אין טעונין שחיטה וכמו שאמרו במסכת כריתות פרק דם שחיטה אוציא דם חגבים שכלו טהור וכן בבריתא של תרומות פרק תשיעי אמרו אוכל אדם דגים וחגבין בין חיים בין מתים ואינו חושש:

בתוספות כתבו ממה שנאמר כאן בגוי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוני יש ללמוד שאין ראוי לחרוך ראש הבהמה ועוף עד שימלחנו וידיחנו שהרי נמצא מבשלו בדמו וכבר חלקנו עליהם בה בשמיני של חולין:

גוי שהסיק את התנור להשליך שם יתדות של עץ כדי ליבשם ולחזקם והיתה דלעת של ישראל טמונה שם קודם שהצית בהם גוי את האור ולא הרגיש בה הגוי ונתבשלה מותרת הואיל ולא נתכוין לשום בשול ושאף הוא אינו יודע שהדלעת שם עד שנחוש שמא הרחיב דעתו לבשלה ואע"פ שהיתד מתרפה ומתלחלח קודם שיתחזק ואותו רפוי הבא על ידי לחותו נקרא בשול מ"מ אינו מתכוין אלא לחזוק הבא לו אחר שכלה הלחות וזהו שאמרו מהו דתימא לבשולי קא מכוין כלומר אחר שיש שם בשול בהכרח קודם החזוק מתכוין הוא על הבשול כדי להיות החזוק בא אחריו קמ"ל לשרורי מנא קא מכוין כלומר שהחזוק הוא תכלית הכונה ואע"פ שלענין שבת אמרו בפרק כלל גדול ע"ד ב' בזה שחייב משום מבשל ומצד הרפוי הקודם וכדקאמר טעמא התם משום דמרפא רפי והדר קמיט התם כל מלאכת מחשבת אסרה תורה והרי מחשב הוא על הבשול אע"פ שאין תכלית כוונתו הבשול אבל בזו משום קרוב הדעת הוא ואינו על מה שהוא תכלית כונתו ומה שפירשו גדולי הרבנים לשרורי מנא קא מכוין משום דאין בשול בכלים אינה שאם כן אף לענין שבת לא יתחייב ומ"מ אם נתכון לשום בשול כגון שהסיק לאפות בו לחם והיתה הדלעת קבורה מאליה ונתבשלה אסורה אע"פ שלא הרגיש בה וכן כל כיוצא בזה ואם אחר שהצית הגוי את האור הניח ישראל את הדלעת מותר שהרי אף בהניחה זה הגוי דיו בחתוי גחלים כמו שיתבאר כל שכן בהניחה ישראל על האור ומה שכתבו גדולי הפוסקים לבסוף אסור פירושו שידע בו הגוי וללמד שאם כיון הגוי לבשול אע"פ שלא כיון לדלעת שאסורה כל שידע בה הרי הוא כאלו כיון לדלעת וחוששין שמא הרחיב דעתו עליה ואסורה כל שהניחה ישראל במקום שאלמלא הגוי לא היתה מתבשלת:

אין הדבר נאסר משום בשולי גוים אא"כ נעשית ראויה לאכילה על ידי הגוי כלומר שאלמלא הוא לא היה מגיע לידי בישול כיצד ישראל שהניח בשר על גבי גחלים או קדירה או על גבי כירה ובא הגוי והפך בבשר או בגחלים והגיס בקדרה וגמר את הבשול אם היו גחלים אלו כדאי בשעה שהניח ישראל שאפשר לבא לידי בשול בלא מעשה הגוי מותר אע"פ שבסבת הגוי קדם הבשול והוא שאמרו קרובי בשולא לאו בשולא הוא ואע"פ שבזר שהיפך בצנורא אמרו שבועות י"ז ב' חייב מיתה מדין זר שעבד בזו אע"פ שאינו בשול עבודה היא אבל זו אין הדבר תלוי אלא בבשול גמור מצד קרוב הדעת וזהו שאמרו לאו בשולא הוא ואין ספק שאפילו לא היה אפשר לבא בסבת הנחתו של ישראל לידי בשול גמור הואיל והנחתו מביאתו לידי מאכל הראוי לבן דרוסאי וחבריו והוא שליש בשול גמור מותר אע"פ שגמרו גוי ואין צריך לומר אם לא נגע בו הגוי עד שבא לכלל מאכל בן דרוסאי שאין מגעו מעלה ולא מוריד אח"כ כלום הואיל ועל ידי ישראל נעשה ראוי לקצת בני אדם ומ"מ אם היו הגחלים בשעת הנחת ישראל אוממות עד שלא היה אפשר לאותו דבר לבא לידי מאכל בן דרוסאי בכך אסור שזה כלו ביד הגוי הוא:

הניח גוי וקודם שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי הפך בה ישראל ונתערב כחו בבשול מותר אע"פ שבלא הפוכו של ישראל היה בא לידי בשול ומ"מ אם הגיע למאכל בן דרוסאי קודם שנגע בו ישראל אסור ויש אומרים שלא נאמר מאכל בן דרוסאי אלא להקל וכל שנגע בו ישראל קודם בשול הגמור מותר וכן הדברים נראין:

הניח ישראל על גבי גחלים לוחשות הראויות להביא לידי בשול ובא הגוי וסלק הקדרה מן הכירה או הבשר מן הגחלים קודם שיבא למאכל בן דרוסאי והחזירה הרי זה בשולי גוים ואסור ומ"מ מניח ישראל בשר על גבי גחלים ושופתת אשה קדירה על גבי כירה והולך לו לבית המדרש או לבית הכנסת ומניחה לשפחתו או לעבדו הגוים ומהפכים ומגיסים ואינו חושש שיסלקנה מפני שספק חכמים להקל וכל שכן במקום שאין להם הנאה בכך שכל שלא במקום צד הנאה אין חוששין וכמו שאמרו אי משום איערובי קיסטא דמוריסא וכו' ואע"ג דהתם איכא פסידא דרך גוזמא אמרו והוא הדין בכל שאין שם הנאה בכך ואע"ג דבפת של גוי הצריכו חותם אחד ונאמר שם חמימא בקררא מידע ידיע חטי בשערי ידיעי מאי איכא כי הדדי לא טרח ומזייף דאלמא כל דליכא חותם אחד אף בכי הדדי חיישינן בזו אפשר שזו עריבה לו יותר אבל מקום שאין שם הנאה כלל אין חוששין:

זה שאמרנו שהולך לו ומניח קדרתו לגוי וכן ההיא דשופתת אשה פירשו גאוני ספרד בשנעלה בפניה כראוי ושיודעת שאין אסור בבית ומ"מ יראה שאף בלא אלו מותר כל זמן שאינו מודיע הפלגתו וכבר כתבנו מכיוצא בזה בפרק ראשון ואף סתם המשנה מוכחת כן שהרי סתם נאמרה ואין לחוש שמא יסלקנה מכל וכל קודם שתגיע לכלל מאכל בן דרוסאי שאין הדבר מצוי לעשות כן אא"כ לצורך הבשול וכל שעושה כן לצורך הבשול אינו קרוי סלוק וזהו לדעתי שאמרו בסוגיא זו דאותביה בסילתא כלומר בסל מקום שאין עושין כן לצורך הבשול: