מאירי על עבודה זרה עב

כבר בארנו למעלה שסתם יינם נאסר מתחלה משום חתנות אלא שמאחר שראו חבת נסוך תקפה עליהם החמירו בו באיסור הבאה ולטומאה קלה כמו שהתבאר והוא שאמרו בפרק אחרון יינו של גר תושב כשמנו ואע"פ שיש לפרשה מפני שאינו מקפיד על מגע גוי רוב מפרשים מסכימים לפרשה משום חתנות ומשם למדו חכמי האחרונים שבגלילות אלו לאסור יין של קצת אמות בשתיה אע"פ שאינם עובדי ע"ז ושהם מיחדים כמו שהתבאר:

חתנות זה שהוזכר כמה פעמים בדברינו מן התורה הוא אסור ואע"פ שאין אישות לגוי כל ישראל הבא על אחת משאר אמות לכונת אישות או ישראלית לאחד משאר אמות לוקה שנאמר לא תתחתן בם ואין בזה הפרש בין שבעה עממין לשאר אומות ואע"פ שמקרא זה בשבעה עממין כתוב הרי נאמר שם כי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירין ומ"מ דרך זנות אם במקרה היה מכין אותו מכת מרדות משום נדה ומשום שפחה ומשום גויה ומשום זונה ואע"פ שאין דם הנכרית טמא מן התורה כבר ביארנו שכל זה מדברי סופרים הוא ואם הוא כהן לוקה מן התורה משום זונה:

ישראל הבא על הגויה בפרהסיא והוא לפני עשרה קנאין פוגעין בו ר"ל שכל מי שמקנא לכבוד השם רשאי להרגו בשעת המעשה אבל אם פירש אין הורגין אותו ויש בדין קנאים פוגעין בו תנאים אחרים יתבארו במקומו במסכת סנהדרין:

גוי הבא על בת ישראל אם היא אשת איש נהרג עליה וישראל הבא על הגויה גדולי המחברים כתבו שהיא נהרגת על כל פנים אפילו פנויה ואפילו הוא קטן בן תשע שנים ויום אחד והיא קטנה בת שלש שנים ויום אחד מדכתוב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו הן הנה היו לבני ישראל וגו' ואין הדברים נראין:

כל העריות צריך אדם להזהר שלא להתיחד עמהם חוץ מן הזכור והבהמה והאב עם בתו והאם עם בנה והבעל עם אשתו נדה כמו שיתבאר במקומו ובית דינו של דוד גזרו אף על של פנויה ואע"פ שאינה ערוה אצל המתיחד ממעשה אמנון ותמר ואילך ובית דינו של שמאי והלל גזרו אף על יחוד של גויה וכל מה שנאסר בגויה משום חתנות נאסר ומשום סרך ע"ז:

אף הם גזרו על הגוים שיהו טמאים כזבים לכל דבריהם בין זכרים בין נקבות והוא שיהא הזכר בן תשע שנים ויום אחד והנקבה בת שלש שנים ויום אחד כשיעור זמן ביאתן פחות מיכן לא גזרו עליהם טומאה שעקר הטעם כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו ומ"מ כל שאירעה לו טומאה אף תינוק בן יומו מטמא בזיבה בין ישראל בין גוי וכן תינוקת בת יום אחד מטמאה כנדה ובת עשרה ימים לזיבה כמו שיתבאר במקומו: