מאירי על עבודה זרה קמח

המשנה האחת עשרה והכונה בה לבאר ענין הכשר כלי הגת [ואמר] גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה ושל עץ ר' יהודה ינגב וחכמים יקלף את הזפת ושל חרש אע"פ שקלף את הזפת אסורה אמר הר"ם כשדרך בה הגוי אי אפשר לה שלא יקלוף אע"פ שהיא של אבן ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי גת של אבן שזפתה גוי וכו' כבר בארנו בפרק שני שכלי הגת אין תשמישן חזק ככלים שאדם מכניס בהם לקיום כדי להצריכם הכשר גדול כמלוי וערוי וחבריו ושתשמישם חזק יותר משאר כלים שאין אדם מכניס בהם לקיום ומתוך כך אין הכשר מועט מועיל בהם בהדחה ושכשוך אלא שהם צריכים להכשר בינוני והוא נגוב אא"כ בקצת צדדים שיש להקל בהם או להחמיר עליהם וכדי לבאר ענין זה באה משנה זו וחלקה ענין זה לשלשה חלקים והם גת של אבן וגת של עץ וגת של חרס וביאור הדברים ופסק שלהם לפי מה שבא במשנה זו עם מה שנשלם בגמרא בביאורה כך הוא גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה פירוש זפתה גוי ונתן בה יין בשעת הזפות וכבר בארנו בפרק שני שאין אומרין ביין שלהם הואיל והולך לאבוד מותר והילכך אע"פ שלא דרך בה עדין מנגבה והיא טהורה ונגוב זה יתבאר ענינו בגמרא ומ"מ אינו צריך לקלוף את הזפת וכן הדין אם זפתה ישראל ונגע בה הגוי בזמן שהיין שבה טופח בכדי להטפיח וכן הדין אם אינה זפותה אלא שדרך בה ונמצאו שלשה דברים בדין זה והם זפתה גוי ולא דרך זפתה ישראל ונגע בה גוי בזמן שיש בה טופח להטפיח דרך בה ולא זפתה הא אם זפתה ודרך בה צריך לקלוף את הזפת ואח"כ לנגב של עץ ר' אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף פירוש של עץ בין זפתה ולא דרך בה בין שזפתה ודרך בה יקלוף ואח"כ ינגב ואם דרך בה ולא זפתה ינגב של חרש אף בקלוף לא די לה בנגוב ופי' בגמ' שלדעת חכמים נאמרה וצריכה הכשר גדול כמלוי וערוי וחבריו ואף כשאינה זפותה הדין כן וממה שאמרו בבריתא בגמרא על של עץ ואבן ואם היו מזופתים אסורין אלמא דרישא שהיא בשל חרס אף באין זפותה אמרו חכמים דצריך מלוי וערוי ומאחר שכן אף במזופתים אין צריך בהם לקליפה שאין אחר הכשר גדול כלום ואע"פ שגדולי עולם מחמירין בכך אין הדברים נראין ואף זו פי' רוב מפרשים דוקא בשהיתה תחלת תשמישה ביד גוי או שזפתה גוי או ישראל ונגע בה גוי בזמן שטופח בכדי להטפיח אבל אם תחלת תשמישה ביד ישראל מקלף ומנגב ואם אינו מזופת מנגב ובשל עץ ואבן ותחלת תשמישן ביד ישראל דיו בהדחה ויש חולקין בה אלא שבתוספות כתבוה כן:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא וגדולי הרבנים פי' שהגת אינה צריכה אלא הכשר הדחה אף בשל גוי ונסעדים בה בבריתא שהזכירו בה שהעדשים דיו בהדחה ופירשו שהעדשים הוא הגת ואין דבריהם נראין כלל שאם כן היאך לא הקשו ממנה למשנתנו שהצריכה בו נגוב ועוד שהרי רב אשי שהיה מן האחרונים הצריך נגוב בגוי שנמצא בגת כמו שביארנו בפרק רביעי ומלת עדשים אין ביאורה כן כמו שיתבאר ומ"מ הרבה כתבוה כן בשתחלת תשמישה ביד ישראל כמו שבארנו בפרושנו ומ"מ דוקא בגת שלהם שהיה היין נמשך מהם לשעתו אבל גיגיות גדולות שלנו אינן בדין זה ויש שכתבו שאף גיגיות שלנו כן שאם מפני שדורכין בהם ברגל בלא קורה הרי אף בימיהם היה כן שלא היה גלגל קורה אלא לבית הבד כמו שאמרו בשבועות אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ובסנהדרין עקל בית הבד ובראשון של שבת ושוין שטוענין בקורת בית הבד אבל בגת של ענבים בדריכת רגל היה כדתנן לוקחין גת דרוכה וכן מהו לדרוך עם הנכרי בגת ואם אינן זפותות ודרך בהם גוי תחלה דיו בנגוב ואם דרך בה ישראל תחלה לפירוש התוספות דיו בהדחה ומכאן נראה לי שסומכין לעשות גוי תמדים בגיגיות שלנו אלא שאני מפקפק שהגתות שלהם אע"פ שברגל הם דורכים בו מ"מ נמשך היה משם לשעתו אבל אלו היין מתעכב בהם הרבה ולא עוד אלא שאנו מפרשים העדשים בדרך אחרת כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ענין זה אלו הם:

המחץ והוא שממנו דולין מבור להכניס לחביות והמשפך והוא שמריקין מן המחץ לתוכו ונשפך מתוכו לחביות צריכין נגוב אף בשל עץ ודיים בכך אף בשל חרס ויש מקילין בשל עץ כשתחלת תשמישן ביד ישראל בהדחה בעלמא ומחמירין בשל חרס בשתחלת תשמישן ביד גוי להכשר גדול לא נאמר בזה נגוב אלא בשל עץ ושתחלתו ביד גוי ובשל חרש ושתחלת תשמישן ביד ישראל ודינין אלו בין במזופת בין שאינו מזופת וא"ת וא"כ מה שאמרו נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל דלא אסרינן להו אלא בעכבת יין ואף בלא עכבת יין ניתסר דהא בעי נגוב התם בשל ישראל ונבלע מיין כשר על הדרך שביארנו במשנת נטל את המשפך הכא בשל גוי ובתחלת תשמישו ביד גוי כיצד הוא נגוב זה אם הכלי יבש מדיחו במים ומקנחו באפר וחוזר ומדיח במים ומעביר אותו אפר הימנו וחוזר ומקנח באפר וחוזר ומדיח במים ואם היה הכלי טופח מקנח באפר ומדיח ומקנח באפר ומדיח ניגוב זה יש מי שאומר שאם הכלי עשוי דפין דפין צריך להתירן שיכנסו המים והאפר בין דף לדף ואיני מודה בזה נגוב בכלי הגת כהדחה לשאין מכניסן לקיום שאין צריך התרה:

כלים שעמדו שעה אחת ביד גוי נאסרו כל אחד באסורו כשמכניסן לקיום כדינן ושאין מכניסן לקיום כדינם וכלי הגת כדינם שאף כשאין מכניסין בו יין אלא לפי שעה גזרו בהם כאלו הכניסו לקיום כדי שלא יניחו כליהם ביד גוים ומתוך כך המשלחם ביד גוי צריך חותם אחד כמו שביארנו בפרק שני ואע"פ שגדולי הרבנים פרשו בסוגיא זו סחיף להו אפומיהו וחתים להו אברזיהו שהיה נותן החבית בשק ופיה למטה בשולי השק וחותם פי השק סמוך לשולי החבית כדי שיהא חותם בתוך חותם אין נראה כן שהרי כל שאין בו חשש נסוך אין בו צורך אלא לחותם אחד כמו שאמרו בחומץ ויין מבושל שלנו ביד גוים וכל שכן בכלי אלא סחיף לה אפומיהו פירושו שהיה מהדק איזה דבר בפי החבית וחתים להו אבירציהו הוא שיהיה בחבית נקב בצדה שהיין יוצא ממנו וחותמו ומ"מ הכל היה בחותם אחד ומ"מ חכמי הצרפתים הורו שלא נאמר כן בכלים גדולים כעין שלנו שאין משתמשין בהם אלא בשעת הגתות על הרוב ואם אנו מוסרין להן לתקנו או להעבירו ממקום למקום אין צריך חותם וכל שכן אם התירו והעבירו דפין דפין ולקצת חכמי הדור ראיתי שפרשוה בשנתברר שנכנס בהם יין של גוי אבל מספק לא ואע"פ שבגת אמרו ההוא גוי דאשתכח במעצרתא ואמרו עלה אי איכא טופח בכדי לטפיח בעיא הכשר אלמא שאלו היה ברשות הגוי היה צריך הכשר בלא טפיחה הם פרשוה דוקא בגת ובשעת הגתות ואין הדברים נראין לפי סוגית הגמרא: