מאירי על עבודה זרה קל

דרך בעלי אוצרות כשמוכרין יין הרבה לחנונים למכרו על יד על יד להניח חביות שהיין בתוכו לאותם חנונים ומוכרים היין שבתוכם באומד והחנונים משתכרים בגולפי מלבד מה שמרויחים ביין כמו שיתבאר בבבא מציעא ומ"מ יש מן המוכרים שמתנים עם הלוקחים לשפוך את היין לנאדות שלהם ושישארו להם החביות בשכר השפיכה ודבר זה מותר שהרי לא נגעו הגוים ביין עד שנתמלאו נאדותיהם ובאותה שעה כבר הושלם השכירות ואינו משתכר באיסורי הנאה ואם מפני שנאסר היין תכף שהגיע לקרקע הכלי מחמת כלים שלא הוכשרו הרי יין שלנו בנאדות שלא הוכשרו לא נאסר היין בהנאה כמו שהתבאר וכן אע"פ שנאסר את שלו בנצוק הרי אין הנצוק אוסר בהנאה ושמא תאמר ואם הנצוק משום מגע יאסר בהנאה כלו יש למדין ממנה שהנצוק משום עירוב ואע"פ שאנו כך כתבנוה מ"מ לדעתי אין ראיה מכאן שהנצוק שהגוי נגע בקלוח ראוי לאסרו לאותה שטה משום מגע ר"ל כאלו נגע בתוך החבית בנגיעתו בקלוח אבל נצוק זה שהוא מצד החבית היאך הנאסר בנצוק חמור ממה שעושהו נצוק והרי יין שלנו בנאדות הגוים מותר בהנאה ומ"מ אם יש לחוש שמא אחר שנגעו בהם ונאסרו בהנאה יחזרו עליו לתבוע את שכרו כגון שמא יתבקעו נאדותיהם ולא התנו שתהא מתנת החביות מתנה אלא על דעת שלא יבקע הנאד אסור שהרי רוצה בקיומו מאחר שנאסר ועדין אין לבו בטוח על שכרו ומ"מ אם נתברר דבר זה כגון שהתנה על כך או שיש להם חביות אחרות מותר מ"מ אחר שנאסר בהנאה לא יהא טורח בו כגון להעבירם בנהר או טורח אחר אפילו בחנם וכל שכן אם היה דבר זה בכלל השכר שאסור ומ"מ אם התנה מתחלה עם הממונה או שמסר לו סמניו מותר וכן כל כיוצא בזה ומ"מ אם היו מרבים במחיר היין מפני המעבר הואיל ואותה שעה נאסר בהנאה אסור ויש למדין מסוגיא זו שאם שכר גוי בהמה מישראל להביא עליה יין נסך והתנה ישראל עמו בתחלת השכירות שאם ישפך יינו לא יפקע שכירותו שמותר בשכרו ואין נראה כן שלא הותר אלא בהנהו זיקי שהיין לא נאסר אבל ביין עצמו האסור לא:

המשנה השניה יין נסך וכו' כונת המשנה לבאר ענין יין נסך שנתערב בדברים אחרים ר"ל שלא ביין ואמר על זה יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות ומעשה בביתוס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה ונשברה חבית של יין נסך על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירום ואמרו לו זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר וכן חומץ שנפל לתוך גריסין אמר הר"ם הראוי להשלים לשון המשנה כך ואם היו מבוקעות והיה בהנאתו בנותן טעם אסורות ואם לא היה בהנאתו בנותן טעם מותרות ומעשה בביתוס בן זונן ואמרו שנפל לתוך הגריסין כשהיו הגריסין רותחין הוא שהוא פוגם מתחלה ועד סוף כי מה שקורא המשנה יש בהנאתו בנותן טעם הוא הענין שקורא התלמוד נותן טעם לשבח ר"ל שאותו הטעם משביחו וממתקו והוא הענין בעצמו ר"ל בהנאתו בנותן טעם כאלו אמ' יש בטעמו הנייה וזה שהמשנה קוראתו שאין בהנייתו בנותן טעם כלומר שאין הנאה בו כשנמצא אותו הטעם וזהו שקורא התלמוד נותן טעם לפגם ומן המבואר שזה יארע בין שני מינין כלומר מין בשאינו מינו ויש בזה ארבעה חלוקים החלוק האחד שיתערב דבר בדבר ויפסידו אם בטעמו אם בריחו בשעתו ולאחר זמן כלומר שאינו סר קלקולו ממנו מתחלה ועד סוף והוא כגון שמנינות הבשר או הדג שנתערב עם הדבש שהוא מפסידו תמיד והחלוק השני שהיה הדבר שנתערב משביח הדבר שנתערב בו בשעתו ואח"כ בעירוב היין בתבשיל הבשר או בתבשיל הדג וזהו הנקרא משביח מתחלה ועד סוף והחלוק השלישי שישביח טעמו לשעתו ולאחר זמן מפסידו כעירוב שמנינות הבשר והחלב עם החמאה לפי שהוא מיטיב טעמו וריחו ובאשו ואח"כ מפסידו וזהו הנקרא משביח ולבסוף פוגם והחלוק הרביעי שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו כגון עירוב הדבש ביין שהוא מקלקלו מיד ולבסוף יתחזק עליו האויר וכח היין ואז יהיה הדבש מה שמוסיף לו ריח טוב וזכות העין וחדוד ועל זה שבח היין וזה נקרא פוגם מעיקרו אמנם פוגם מתחלה ועד סוף אין צריך לומר שהוא מותר בכל האיסורין והשני חלקים הנשארין לא נתבאר בתלמוד אי זה מהם אסור ואי זה מהם מותר ולפי' שניהם אסורין ועל זה התנו בגריסין רותחים לפי שאם הם קרים הוא מתקן טעמו לשעתו ואח"כ כשמערב אותם ומרתיחן בחדוד החומץ יפסיד טעמם:

אמר המאירי יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם פירוש שהענבים שלמים ועוקציהם מחוברים עמהם ונמצא שאין היין נכנס לתוכן ומעתה ידיח את הענבים במים והם מותרין באכילה ויין היוצא מהם בשתיה אע"פ שנפל עליהם הרבה ובכדי נתינת טעם ואם היו מבוקעות שנמצא היין נכנס למוח שבהם ושוב אינו יוצא בהדחה אסורות פירוש אם נפל שם בכדי נתינת טעם אלו היה הטעם נכר ואסורות אפילו בהנאה אלא שמ"מ ימכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבהם וגדולי המפרשים כתבו שאם הענבים מעוכים ונטולים מעוקציהם כמבוקעות הן וכן יראה מתלמוד המערב שאמרו שם נדלדל חותמן הרי הן כמבוקעות ומ"מ אם לא נפל שם בכדי נתינת טעם מותרין באכילה שהיין שנפל שם אינו מין אחד עם הענבים ואפילו היה יין הנמשך לשעתו שהוא שוה בטעם לענבים המבוקעות מ"מ אינו שוה לו לקרא מינו לאסור במשהו שאין הולכין אחר הטעם אלא אחר השם והרי זה בשם יין וזה בשם ענבים ויין נסך בשאינו מינו בנותן טעם ופי' חכמי האחרונים שאפילו היה יין נמשך מתוך הענבים המבוקעות ונפל שם יין נסך אומרים סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו והוא החרצנים והזגים רבה עליו ומבטלו כדין כל מין המתערב במינו ודבר אחר:

ואירע מעשה בהר בגיגית גדולה שהיו בה ענבים שאינם דרוכים אלא שהיה שם יין הרבה ונתבקעה הגיגית והיה יום טוב שלא היו ישראל יכולים להציל והוציאו גוים מיין שבגיגית בכלים ואח"כ שפכו הענבים לגיגית אחרת שלמה ואסרו הענבים באכילה מפני המעוכים שהיו שם ומאחר שנאסר היין שבגיגית בנצוק נאסרו הענבים שביניהם וכל שכן המעוכים אף אם לא היה ביין שיצא מן הגיגית הרבה אלא מעט בכדי שהענבים או חרצנים וזגים מבטלין אותו בששים התירו הכל מדין סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

נפל על גבי תאנים שהם רפות והיין נבלע בהן וכן על התמרים שהם עשוים קמטים קמטים והיין נאחז בהן לא די להם בהדחה לבד ואם נפל עליהם בכדי נתינת טעם אסורות במה דברים אמורים בשטעם זה לשבח הא נתן טעם לפגם הכל מותר וזהו שהביא מעשה של גרוגרות שנשתברו חבית של יין נסך עליהם והתירום זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם כלומר כל שיש בנתינת טעמו הנאה ר"ל שמשביח תערבתו בנתינת טעמו אוסר וכל שאין בהנאתו בנותן טעם כגון חומץ לגריסין שהוא נותן טעם אלא שאינו להנאתו אלא לפגמו מותר ופירשוה בגמ' דוקא בגריסין רותחין אבל צוננין משביחן הוא ואם נפלו ברותחין ונצטננו או בצוננין והורתחו אסורות שאין פגימת טעם מתרת אלא כשפגם מתחלה ועד סוף נמצאת למד שיין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ובטעם לשבח ואירע מעשה שנפלו תמרים על חטים ונתנו בהם טעם והתירום מדין טעם פוגם:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

יין נסך שנפל על מיני התבואות והקטנית והזרעים כגון על השעורים והזרעונים והעדשים וכיוצא באלו דינם כענבים שאינן מבוקעות ואפילו בכדי נתינת טעם ידיחם ומותרין באכילה שבהדחתם מעבירו הוא וטעמו אבל חטים מתוך סדק שבהם הרי הם כמבוקעות וכל שנפל בהם בכדי נתינת טעם אסורין שאין היין פוגמן שהרי לשין את העיסה ביין ואע"פ שבשהייתו עליהם פוגמן לא מחמת טעם היין הוא אלא שהם מתעפשים מתוך הלחות ומוכרין אותן לנכרי חוץ מדמי יין נסך ויש מתירין אותם בהנאה ולמכרם לגוים בלי פחת וכן לשון הסוגיא מוכיח שאמר בסתם שרנהו רבא לזבוני לגוים ויראה הטעם שמאחר שאינו בעין שהרי נבלע הרי הם כנאדות הגוים וקנקניהם שמותרין בהנאה כמו שהתבאר מה שאין כן בענבים מבוקעות שהיין לשם מעתה אין לדיין בענינים אלו אלא מה שעיניו רואות אם אותן הפירות שנפל היין עליהם מתעכב היין בהם לאסר ואם אין היין מתעכב בהן מתוך חלקלקותם שיהא די להם בהדחה ואותן שהיין מתעכב בהם אם יש בהם בכדי נתינת טעם אם לאו ואם יש בכדי נתינת טעם אם הוא לשבח או לפגם שאין הדבר שוה בכל כמו שכתבנו והדבר צריך לשומת בית דין יפה:

יש שאומרים בשעורים שאם עמד שם היין הרבה אסורין ויש אומרים כן בכל הזרעים לא נאמר ידיחם אלא בעוד שהיין לח עליהם ועובר לו בהדחה:

גוי שעירה יין נסך לתוך התבשיל או חומץ של יין נסך אף בכדי נתינת טעם אם הוא נותן טעם לפגם הכל מותר כמו שביארנו בחומץ לגריסין:

חטים אלו שנאסרו מחמת בליעת יין נסך על הדרך שכתבנו וכל שדומה לאלו שהתרנו מכירתם לגוים אסור למכרם לגוי על הדרך שיהא באפשר לישראל לחזור וליקח ממנו ואפילו במכרו חוץ מדמי יין נסך שבו מפני שחוששין שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל וכן בכל דבר שדרכו של ישראל לקנותו מגוי א"כ כיצד יעשה טוחנו ואופהו עוגות ומוכרן לגוים שלא בפני ישראל ומעתה לא יחזור ישראל ליקחו ממנו שהרי פת של גוים אסורה הא בפני ישראל אסור הכל יודעין שפת ישראל ביד גוי הוא ומותר וחוזרין ולקחין ממנו ובמקום שנהגו לאכול פת של גוים אין כאן תקנה ומ"מ לפלטר אסור מפני שפתו מותר בכל מקום כמו שהתבאר:

זה שכתבנו בחטים אלו שנפל עליהם יין נסך הואיל ונתן בהם טעם אסורות ואין הדחה מועלת בהם מתוך שהם כמבוקעות ואע"פ שנתן בהם טעם בהנאה מיהא הותרו יש שלמדין ממנה לכל אסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם שנתערבו ונתנו טעם שמותרין בהנאה אחר שנימוחו ואין האיסור בעין א"כ מה שאמרו יין במים בנותן טעם לא לאיסור הנאה נאמרה אלא לשתיה ומקשים על עצמם א"כ בגבנת הגוים שאחד מהם פירש הטעם מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה וכן בחומץ היאך הקשו בגמרא על טעמים אלו אי הכי ליסרינהו בהנאה אלא שאפשר שכל שהוא מעמיד הרי הוא כמי שהוא בעינו וכבשים שאמרו עליהם שאם נתנו עליהם חומץ בודאי אסורין בהנאה אפשר מפני שאמרו עליהם למתוקי טעמא עבידי והרי הוא כאלו הוא בעין וכן בתבלין ואע"פ שיין ביין בודאי יין אסור במשהו בהנאה ביין נסך החמירו וכן בחמץ לדעת גדולי הפוסקים שאוסרין תערובתו בהנאה במשהו אלא שאין דבריהם נראין כמו שיתבאר וכן בע"ז ומשום חומר ע"ז שכתוב בה ולא ידבק בידך מאומה אבל שאר אסורי הנאה אין אוסרין תערובתן בהנאה אלא בדבר שבמנין וכמו שיתבאר במשנת אלו אסורין ואוסרין בכל שהן ומה שהצרכנו הולכת הנאה בנטל הימנה עצים וכרכר ונתערב כמו שבארנו בפרק שלישי טעם הדברים ששבח עצים וכרכר בפת ובבגד או שמא משום חומרא דע"ז ומ"מ אפשר לי להשוות את המדות בכל אלו להצריך בהם מכירת חוץ מדמי יין נסך או האיסור ואף בשמועת חטים כן כמו שכתבנו ואף גבנה שהעמידוה בשרף ערלה דיה בכך להנאה ומה שהקשו ליסרינהו בהנאה פירושו שלא יותר אלא בדרך זה לא שיחזור לאסור את כלה מתורת דבר המעמיד וגדולי המחברים פסקו ביין נסך בענבים שאם מבוקעות אסורות בהנאה ובחטים התירו את כלם בהנאה ויראה הטעם הואיל ונבלע היין כמו שכתבנו למעלה:

בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי מטעם שהזכרנו ולא יעשנו מרדעת לחמור ואע"פ שהמרדעת מצד עצמו אינה בדין איסור כלאים ורשאי לרכוב עליה על החמור מ"מ יש לחוש שמא יקרע בגדו ויטול מזה כדי לתקנו אבל עושהו תכריכין למת מצוה ואין כאן משום לועג לרש שהרי אף לחי כל שאינו בר חמום מותר כמו שביארנו במסכת יום טוב חכמי התוספות שאלו מפני מה לא אמרו בבגד שאבד בו כלאים שיבטל ברוב על הדרך שאמרו בתמורה בשער נזיר שנארג בבגד ותרצו שהבגד שיש בו כלאים בראשו האחד אף ראשו האחר אסור להתחמם בו אע"פ שבודאי אין שם כלאים הילכך אין כאן דין בטול שהרי הכל איסור אבל שער נזיר אין הפשתן והצמר נאסרין בשבילו וכן תירצו עוד שהכלאים עקר איסורן מצד התערובת שהרי כל אחד בעצמו מותר ואין בטול ברוב נאמר אלא באיסור בהתר: