מאירי על עבודה זרה קכד

אף מעשר שני אין פורעין ממנו את החוב ולא שכירות הפועל פירוש שכר החמר המביאו לירושלם אינו נפרע ממנו ואפילו היתה לו שכר מגוף אותן הפירות שהוא מביא עד שאם יאבדו נפקע שכרו שהיה לנו לומר בכגון זה שהן כשלו אעפ"כ אסור מעתה לא יאמר אדם לחברו העלה לי פירות אלו של מעשר שני בירושלם לחלק ר"ל שתטול מהם חלקך בשכר הבאתך שהרי נמצא פורע שכר הבאתו במעות מעשר שני אבל מותר לומר לו העלם שנאכל ונשתה מהם ביחד בהיותנו שם שזה אינו אלא כעין מתנת חנם וכבר אמרו אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו וכו' ונותנין זה לזה מתנות חנם ולא סוף דבר לר' מאיר שאמר אין מתנה כמכר אלא אף לרבנן והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב אמר ר' יוסא ודברי הכל כהדא דתני אדם אומר לחברו בירושלם מה אכלת היום אם אומר לו קיץ הוא יודע שהוא בכור מה הקיץ נמכר בזול אף הבכור אמר לו מן הוא יודע שהוא מעשר שני מה המן נתן במתנה אף מעשר שני נתן במתנה ר"ל במזמין את חברו לסעוד אצלו ומ"מ אין מוציאין אותו אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואפילו לדבר מצוה כמו שיתבאר במקומו אבל שאר דברים אפילו צרכי גופו כגון מלבושיו אסור והוא שאמרו בתלמוד המערב לא נתתי ממנו למת מה נן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שאסור לחי למת לא כל שכן ויש שואלין בה אם כן מהו שאמרו במסכת קדושין נ"ו א' שאין לוקחים מהם בהמה טמאה ועבדים ר"ל שאינן צרכי גופו דאלמא כל שהוא צרכי גופו מותר ואפילו מלבושים פרשוה בתוספות שזו מן התורה אלא שמדברי סופרים גזרו עליה וגדולי המחברים כתבו אף מן התורה וזו של מסכת קדושין פרשוה קצת מפרשים לדעתם לדעת האומר מעשר ממון הדיוט:

מה שאסרנו שכר יין נסך בהנאה לא סוף דבר יין נסך ודאי אלא אף סתם יינן דינו כיין נסך לענין זה אע"פ שלענין טומאה אינן שוין כמו שהתבאר בפרק שני הואיל והוא שוה לו לענין איסור הנאה ולאיסור משהו הרי הוא שוה לו גם כן לאיסור שכרו וכן נמי שנאסר שכר גופו וחמורו כך הדין אם השכיר בו שאר כלים ששכרו אסור כגון שקו וקנקנו וספינתו וכיוצא באלו ולהשאילו מותר שהרי לעתותי ערב אמרו למטה שמותר להעביר לו חבית יין נסך הואיל ואין כאן שכירות הא כל שבשכר אסור ואפילו הטעהו ושכרו לדבר אחר כל שנודע שיין הניח שם שכרו אסור וכן קצת מפרשים אוסרים מכאן למכור חרצנים שבגיגית לגוים לתמד בהם אף על דעת שיכשיר את הגיגית לאחר כן שהרי נאסרו התמדים במגעו של גוי ונמצא משתכר באיסורי הנאה ואף למה שסמכו בזמן הזה להתיר סתם יינן בהנאה מכל מקום דרך הצלה אבל דרך סחורה לא:

אחר שביארנו ביין של גוים ששכרו אסור מה יעשה בשכר זה אם מעות הם שוחק וזורה לרוח או מטיל לים ואם פירות יוליך הנאה לים המלח ולא די לו בשריפה לבד שהרי יהנו באפרם לזבול ואע"פ שזה וזה גורם מותר מ"מ לכתחלה אסור או שמא קנס הוא שקנסו בו שהרי במוצא כלים או ע"ז דיו בשוחק וזורה לרוח אלא שאף בזו יש פוסקים דוקא בדיעבד כמו שהתבאר ואפילו פזרם מ"מ מתוך שאפרם מרובה יפול ממנו הרבה במקום אחד וכן קברם בעינם שמא ימצאם אחר ולא ירגיש ויהנה בהם מצד שיחשוב שאיזה גנב גנבם וקברם ומ"מ אם רוצה לשרפם ולקבור האפר בבית הקברות או במקום שאין זורעין בו רשאי ואף זו לא בעינם כמו שביארנו ומ"מ הרוגי בית דין אחד עץ שנתלה עליו ואחד אבן שנסקל בה ואחד סיף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו שאסורין בהנאה נקברין עמו בעין ואין חוששין שהדבר מוכיח עליו וכל המוצאן פורש מהן וכן בשר קדשים שאמרו עליה בקצת ענינים שנקבר ואין חוששין שלא לקברה בעין אין זה אלא מפני שהבשר אין דרך הצנעתה תחת הקרקע והדבר נכר למוצא ולפי דרכך למדת מסוגיא זו ששכר יין נסך לא סוף דבר שנאסר לאותו ישראל אלא אף לכל האחרים עמו:

גדולי המפרשים כתבו מאחר שבתערובת איסורי הנאה פסקנו בפרק שלישי כר' אליעזר שאמר יוליך הנאה לים המלח ופרשנו שם אף חבית בחבית אף בזו כשאמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות יוליך הנאת פרוטה לים המלח והשאר מותרין וחכמי האחרונים חולקים בזו הואיל ודרך קבלנות הוא וזו מעכבת על כלן ולא עוד אלא שאפשר שאלו אמר לו תחלה שלא יעביר לו אותה חבית היה זה נמנע מלשכרו כלל נעשה הכל כזה ואין הולכת הנאה מועלת בו ואין הדברים נראין:

אע"פ שאין עושין סחורה בפירות שביעית כמו שביארנו מוכר אדם מהם על יד על יד לאכילה ולוקח מן הדמים דבר מאכל ויאכל בקדושת שביעית:

היו לו פירות שביעית שנלקטו לאכילה ורואה שיש לו מהם הרבה עד שיותיר לאחר זמן הביעור והרי שמשהגיע זמן הבעור אסור לאכול מהם אף לעניים ומה שאמרו בספרא פרשת בהר סיני עניים אוכלים לאחר זמן הבעור אבל לא עשירים ור' יוסי אומר אף עשירים ענינו מזון שלש סעודות ואף זו לא ראיתיה לאחד מן הפוסקים אלא כלם רגילין לומר שאין אוכלין אחר הבעור כלל ואומר עכשו שאם רואה שיש לו הרבה מלוה מהם בתוך זמן הבעור לחברו וחברו אוכלן בתוך זמן הראוי ר"ל קודם הבעור ואם לא פרעו עדין פורעו בשמינית וחשש רבית אין כאן שמן הסתם הפירות בזול בשמינית יותר מבשביעית ואין לפירות של פרעון זה תורת שביעית להטעינן בעור מפני שהפירות אחר שנאכלו אין להם קדושה ואותן הפירות שפרע לו לא היו מיוחדות לכך בשעה שפירות שביעית היו קיימות עד שנאמר עליהם שחליפי פירות שביעית הם והילכך אין על אלו דין חליפי שביעית לאסרם עליו הואיל ועבר זמן הביעור ואף בשביעית עצמה אם פרע לו בשר או דגים או שאר פירות בשביל פירותיו וכבר נאכלו הפירות אין קדושה חלה עליהם מכאן סמכו רבים שאם הלוה ישראל לחברו ככר חמץ קודם הפסח שיכול להחזיר לו ככר אחר של חמץ לאחר הפסח ואין צורך מזו שאין בזו שום סרך איסור כלל וכן הורו מכאן להלוותו לגוי קודם הפסח שיחזיר לו חליפיו אחר הפסח אלא שבתוספות הקלו בכיוצא בו בע"ז ויין נסך כמו שיתבאר למטה ואין הדברים נראין:

כל שהתנה עם זונה גויה או שפחה כנענית או שהתנה עם זונה ישראלית שאיסור ביאתה עליו בלאו לבא עליה ובסמוך לביאה הן קודם ביאה הן אחר ביאה כל שהוא סמוך לה בכדי שעור המוכיח להיות אותה מתנה על שם אותה ביאה אמר לה הא לך דבר זה בשכרך הרי זה אתנן ויש פרטים הרבה בענין זה אם להתר אם לאיסור כיצד נתן לה טלה באתננה ונשמט הדבר ונדחית העברה מכל וכל ומ"מ מתנה הוא בידה אע"פ שלשם עברה נתן לה מותר להקריבו ואיסור אתנן אין כאן הואיל ונשמטה העברה ושמא תאמר היאך יכולה להקדישו אחר שלא קנאתהו הואיל ולשם ביאה נתנו לה ואין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו וכל שכן מה שאינו שלו ושלא זכה בו ענינה בשלא נתן לה על תנאי לגמרי אלא שהוא מתנה בידה מעכשו בלא תנאי עברה אע"פ שהזכיר לה באיזה צד העברה בשעת המתנה בידים מוכיחות שאותה מתנה נתנה על שם אותה ביאה וי"מ אותה בעל מנת ומפרשים שכל שבעל מנת אין האתנן נקרא שכר ביאה ואין הדברים נראין כמו שיתבאר: