מאירי על עבודה זרה קד

כל כהן שעבד ע"ז אפילו בשוגג אפילו חזר בתשובה שלמה לא ישמש במקדש לעולם הואיל ועבד או השתחוה לע"ז עבר והקריב אין קרבנו מתקבל ומ"מ התבאר במקום אחר שהשוחט לע"ז בשוגג אם עבר והקריב נתקבל ומ"מ לכתחלה לא יעבוד:

גדולה מזו אמרו מי שבנה בית חוץ למקדש להקריב שם קרבנות לשם שמים כמו שעשה חניו בנו של שמעון הצדיק שברח למצרים מפני אחיו ובנה שם מזבח והתבאר במסכת מנחות ק"ט ב' שלשם שמים בנאה ואעפ"כ כל כהן ששמש לשם לא ישתמש במקדש לעולם וכן כלים שנשתמשו בהם שם לא ישתמשו בהם בבית המקדש לעולם אלא יגנזו ואין מועיל להם טבילה והקדש שאחריה:

יראה מסוגיא זו שאין אדם אוסר כלים של חברו או של הקדש בהשתמש בהם לפני ע"ז ואפילו עשה בהם מעשה לאסור הנאתם להדיוט אלא שלענין גבוה מאוסים הם הואיל ועשה מעשה ואין משתמשין בהם במקדש שהרי כלים של קדש בימי אחז לתשמיש ע"ז עמדו ומעשה נעשה בהם ואלו נאסרו לא היה מחזר לומר שיוכשרו בטבילה שהרי אף להדיוט נאסרו בהנאה אלא מתוך שלא נאסרו להדיוט ואין בהם אלא מיאוס אצל גבוה היה מחזר לומר שיוכשרו בטבילה והקדש וכן כתבנוה בשני של חולין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בהנאה אף על ידי מעשה ומ"מ למטה יראה הפך הדברים ר"ל שעל ידי מעשה מיהא נאסר אף להדיוט כמו שיתבאר אלא שאפשר שלא נאמרה להנאה אלא לאכילה וכיוצא בה:

ממה שכתבנו אתה למד בביאור סוגיא זו מה שהקשו בה רוב מפרשים והוא שעל מה ששאלו בכלים של בית חניו אם מותר להשתמש בהם בבית המקדש אם לאו והשיבו שאסורים הקשה לו מכלים של אחז ומה ענין להקשות מכלים של אחז והלא כלי אחז של ע"ז היו ולא היה פקפוק באיסורן עד שיפול תחת השאלה אלא שהתירוץ בה שהוא סובר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף על ידי מעשה והרי הם כדין כלים של בית חניו ונמצא דין שבזה עולה לזה וכן ממה שאמר לימא מסייע ליה ממה שהטעינו גניזה לאבני מזבח ששקצום מלכי יון ר"ל שבנאום לע"ז ואסרום אף זו הענין בה כן שמן הדין לא היו נאסרות לפי סברתו ודינם כדין כלי בית חניו ותירץ בה שבזו אף מן הדין כן שפריצים ר"ל ישראל משומדים נהנו בהם ויצאו לחולין על ידם ונמצאו של הדיוט וגוי מישראל קונה כמו שיתבאר בסמוך:

יראה עוד מסוגיא זו שהגוים שאנסו כלי בית המקדש ושקצום לע"ז לא נאסרו מן הדין ואע"פ שבמסכת גיטין ל"ח א' אמרו שגוי מישראל קונה ר"ל שזוכה בממונו בשעת מלחמה שנאמר וישב ממנו שבי ונמצאו שלו והיה לנו לאסרם אף מן הדין מ"מ אינן קונים מן הגבוה שנאמר לי"י הארץ ומלואה ואעפ"כ לגבוה מיהא נמאסו ולא ישתמשו עוד בהם וזה נמשך גם כן לדעת מה שכתבנו שהוא סובר שאין אדם אוסר את של חברו אף במעשה ומ"מ יש ללמוד הימנה בכלים של ישראל שגזלם הגוי ולא עשה בהם מעשה לע"ז אלא שהשתחוה וכיוצא בו שהרי מ"מ שלו הם:

נהנו בהם פריצי ישראל שהם בני מעילה ובאו גוים ואנסום מידם ושקצום לע"ז אם כלי שרת הם לא נאסרו מן הדין מפני שאף במה שנהנו בהם פריצי ישראל אע"פ שנתחייבו בו מעילה לא יצאו לחולין ועדין יש מעילה לנהנה בהם כמו שאמרו אין מועל אחר מועל בקדשים אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד שתה בכוס של זהב של כלי שרת אע"פ שנתחייב קרבן מעילה בכך לא יצא כוס זה לחולין אלא בא חברו ושתה בא חברו ושתה כלן מעלו ונמצא שעדיין של גבוה הם ולא זכו בהם גוים הא בשאר דברים הקדושים כגון אבני מזבח וכסף וזהב וכיוצא בהם מכיון שנהנו בהם פריצי ישראל ונתחייבו קרבן מעילה יצאו לחולין וכמו שאמרו תמיד בתלמוד כיון דמעל נפקי להו לחולין ומכיון שיצאו לחולין הרי הם של ישראל וכשאנסום גוים מידם ושקצום לע"ז נאסרו מן הדין שגוי מישראל קונה ומ"מ על ידי גוי עצמו לא יצאו לחולין שאין הגוי בן מעילה ודברים אלו כלם נמשכים לדעת האומר שאין אדם אוסר את של חברו אף במעשה ואע"פ שיש לנו דעת אחרת בזו כמו שיתבאר מ"מ יש מקום ללמוד מדברים אלו בשלא עשה מעשה אלא שהשתחוה וכיוצא בו שבדרך זה מ"מ של גוי הם:

אבני מזבח ששקצום גוים לע"ז אין להם עוד תקון למזבח וטעונין גניזה שאם תאמר שישברום גוים כדי לבטלם הרי לאבנים שלמות אתה צריך ואפילו פגימה פוסלת בהם וא"ת שינסרום אחר פגימה להשוות פגמיהן לא תניף עליהם ברזל כתוב ואם יצאו לחולין על ידי ישראל כמו שבארנו ואנסום גוים ובטלום מותר ליהנות בהם אלא שמכוער הדבר:

קצת מפרשים למדו מכאן שכל משמשי ע"ז שנתבטל מותר אף לגבוה ואין כאן עוד מיאוס אע"פ שבע"ז עצמה אין אומרין שהרי אמר לתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא אלמא שאלמלא זו מותרות היו וכן הביאו ראיה לזה ממה שאמרו למטה האי בימוס בעלמא שוייה ופי' בה גאוני הראשונים ובימוס שנפגם מותר והא אי בעי פגים לה ונתבטלה אלמא דבטול מועיל אף לגבוה ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאין בטול מועיל למשמשי ע"ז להתיר לגבוה והא דבימוס שוייה פירושו ובימוס לא נאסר אא"כ עשאו מתחלה לכך ואף זו שבכאן אינה ראיה דשמא דחייה בעלמא הוא:

לפי דרכך למדת שאבנים שנפגמו ונפסלו אם אפשר להשוות פגמיהן שלא בברזל הוכשרו ויש חולקים בה ומפרשים מה שאמרו כאן לינסרינהו על הגוי כלומר שינסרם בשעת בטולם עד שלא יהא שם פגימה לעולם ולא הוכרע בידינו:

הקדש שנתערב בחולין יש מוכיחין מכאן שבטל ברוב שהרי על מה שאמרו כאן שאחר חורבן בקשו לגנוז כל כסף וזהב וכו' מפני טבעה של ירושלם שרובו של הקדש ומתרומת הלשכה וחששו על תערובתו הקשו וכי ירושלם רובא דעלמא הוא והם מפרשים וכי וכו' רובא דעלמא היא וכו' שיאסור תערבתו והלא מיעוט הוא ובטל אצל הרוב עד שתירץ שלא נאמר אלא על מטבע של ירושלם שבקשו לאסרו בכל מקום הנמצא שם עד שהתירוהו מפני שאפילו הוא הקדש כבר יצא לחולין על ידי הנאת פריצי ישראל ואין זו ראיה שאין פירוש הדבר אלא כך וכי וכו' רובא דעלמא הוא וכו' כלומר ויש לך לומר שאין כאן ממטבע של ירושלם שכל הפורש מן הרוב פורש הא לודאי תערובת אין ראיה מכאן אלא שיש לו פדיון ומ"מ למדת שאם נהנה מותר:

ובשר קדשים שנתערב בחולין כבר רמזנו עליו באיל נזיר האמור בפרק גיד הנשה:

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין בטול ע"ז והוא שאמר נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חברו אבל לא של ישראל וכבר ביארנו שמבטל את של חברו גוי אפילו אינו עובד לה כגון של פעור למרקילוס וישראל אינו מבטל את של נכרי ואין צריך לומר את שלו שהרי ע"ז של ישראל אין לה בטלה עולמית וזה שביארנו שאין נכרי מבטל את של ישראל פי' בגמ' שאפילו היה הגוי שותף עמו אין לה בטלא שכל שישראל עובד אין אומרין אדעתא דנכרי פלח כלומר שלא יוציא עצמו מחזקתה ועושה בה מה שהגוי עושה ולא לכונת עבודה ומעתה ראוי לדונה בע"ז של גוים אלא מאחר שהוא עובד ודאי על דעת עצמו עובד ונעשית ע"ז של ישראל ואין לה בטילא אפילו לחלקו של גוי דאין ברירה וכן הלכה ויש אומרים שחלקו של גוי בטל וכלשון אמצעי שבגמרא ואין הדבר ברור דהא כל בדאורייתא אין ברירה וכל שכן באיסורי ע"ז ואם כשמכרוה מיהא מותר בדמי חלקו של גוי שהרי אף בלא בטול כל שדמי ע"ז ביד גוי מותרין כמו שביארנו בפרק ראשון ומ"מ מפרשין בה כגון שאחר שבטל נתן חלקו לישראל ומכרה הישראל ואומר שמוכרה ונהנה בדמי חלקו של גוי אחר שבטלה:

המבטל ע"ז בטל משמשיה ר"ל שמשמשיה בטלים מאליהם בביטולה אבל אם בטל משמשיה אין גופה בטל בכך וכן הלכה ומשמשי ע"ז של ישראל אם יש להם בטול אם לאו לא נתברר בגמרא בהדיא אלא שנראין הדברים שדין המשמשים כדין הע"ז אם של נכרי ליבטל אם של ישראל שלא ליבטל ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בהדיא בשמועת כהנים ששמשו בבית חניו הנזכרות למעלה ששאלו בכלים שנשתמשו שם אם מותר להשתמש בהם למקדש ולא שאלו זה אלא לדעת האומר לאו ע"ז היא וכתבו הם שלדעת האומר ע"ז היא אף להדיוט היו נאסרים ואין להם בטול אלא לאו ע"ז היא ועקר שאלתם אם יהיו מאוסים לגבוה אם לאו וכן נראה משום לכאורה שאלו היה להם בטול היה להם לשאלה אף לדעת האומר ע"ז היא וכגון שנתבטלה אם מ"מ יהיו מאוסים לגבוה אם לאו ולדעת האומר כן כמו שכתבנו אלא שחדשו לומר בע"ז של נכרי ומשמשיה ביד ישראל שמשבטל הגוי הע"ז בכלו המשמשין אע"פ שהם ביד ישראל וכן נראה עיקר ומ"מ מגאוני הראשונים כתבו בשמועת נסך בין קרניה האמורה למטה שהקשה ודילמא בימוס שווייה ופירשו הם ובימוס שנפגם מותר ואפילו בבהמה שלו לא נאסרה דאי בעי פגים לה ולדעת זה אפילו בטלה ישראל עצמו כן וכן יש מביאים ראיה לדעת זה משמועת ריתך כלי לע"ז האמורה למעלה שפירשנוה במשמשי ע"ז של ישראל ואמר נשברו טהרו ושתי תשובות בדבר חדא שזה שהעמידוה במשמשין של ישראל כבר נדחית מקושיית דליבעי ליה עשייה ופרשוה לענין טומאה ובע"ז של גוי ועוד שאפשר שלענין טומאה אע"פ שאין בטול מועיל להתירה מ"מ לענין פריחת טומאה ממנו ודאי מהנה שהרי תקרובת אין בטול מתירה בהנאה ומוציאה מידי טומאה כמו שביארנו למעלה אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: