מעיל צדקה מט

והנה מה שהקשה הרמב"ן מהא דקידושין מעובדא דרב אחא איקלע לבי רב חסדא חתני' ושקלי' לבת ברת' ואותבי' בכנפי' יותר ה"ל להקשות מפשוטת המתני' דלשם שתנן וישן עמה' בקירוב בשר כ"ז שהם קטני' ואס"ד דאורייתא נאסרו הקריב' מאן יהיב להו הני שיעורא דהרי עריות מבת ג' שנים נהרג ע"י ובחדא מחתא מחתינהו קרא לא תקרבו לגלות ערוה נמצא משעה שנאסר להו ג"ע נאסרו הקריב' אבל הנרא' דהכל אחד דמאי שאסרה התורה הקריבות לא נאסרו אלא כשהן דרך חיבה וקירובי זיהמ' פשיטא דלא הוי כ"א קירוב דעת לחבב האם כמ"ש שם הכל לשם שמים ומן התורה לא נאסרו כ"א דרך עדון והנאה מן הערוה דהרי התירה רחמנא תנופה לכהנים מניחים ידיהם תחת יד האשה ומניף כאשר הביאו תוס' ריש פרק היה נוטל אלא כל שלא בכוונה לא נאסר (וא"ל דש"ה דמצוו' התורה בכך שהרי בתו' מקשי' כן שם) והכא נמי במתני' שישן עמהם לאו להנות מהן דרך זימה ומצינו נמי כתירץ זה במדרש רבה ע"פ וישק יעקב לרחל שמתרץ המדרש שהי' דרך נשיק' של קריבו' שהוא מותר ובהכי ניחא דל"ק דלעיל אדעיל דנשיק לאחוותי' דהוי נשיקה של קריבה והא דאמר אפי' שום קורב' אסור היינו במקום שהוא להנאת ערוה ואל תתמה שאני מתרץ מאי דמסיק הש"ס דפליגי דיד' אדידי' שהרי גם תו' תירצו שם מעשה עולא והש"ס לא אסיק לבאר כוונתו ולתרצו: והא דאסרו לישן עמהם. כל שהיא יותר מבת י"ב שנים בשדיי' נכונו היינו משום דכל שגדלה כ"כ חשינן שיתוקף בהו יצרא שכבר ראויי' לביאה ולהוי בני עונשי': והנה אחרי כל הבא בדברינו מבואר שהדין הרמב"ם בזה יש לו ראיי' בש"ס וגם הרמב"ן כמדומה לא פליג עליו אלא דלא נשווי לאו אבל אפשר דנאסרו כמו חצי שיעור מדאורייתא וכ"מ לשונו בהשגות שלו א"נ לפחו' נכלל בהני כללי' דכמעשה ארץ מצרים לא תעשו שכל אלו הן הנה מעשיהם המשתעגים ומעמיקים בזנות וכמ"ש בשם כל הפוסקים הנ"ל ג"כ וא"כ הו' דמדאוריית' הוא מן הראוי לגעור בהני העושי' כן כי בלי ספק הם נידות ומידי ספיקא לא נפקי אפילו באותן שעדיין לא הגיע זמנן לראות וביש"ש דביצה פסק בספק דאורייתא חייבי' לאוכיחינהו לדעברי: ועכ"ז נ"ל שאין החיוב להוכיח בדברים אלו דידעינן בודאי שאינן מקבלין מאתנו וא"ת הרי אמרו מידת הדין לפניהם מי גלוי י"ל בדבר שאחזו להם מנהג בפרהסיא מקרי גלוי לנו שלא יקבלו וכן כתב רש"י בריש פרק המביא הנח להם לישראל בדבר שהרגילו בו לא יחזרו בהם והיינו דקשה לרש"י לשון הש"ס ולא אמרינן להו ולא מידי משמע דמעולם לא אמרי להו מידי וא"כ מנא נדע שלא יקבלו לפיכך פירש רש"י בדבר הנהוג בוודאי לא יקבלו ומכ"ש בזה כמעט מנוסה לנו שלא יקבלו מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים ואף שבדבר המפורש בתורה לא אמרינן כן מ"מ הדבר שאינו מפורש בהדי' בקרא אף דאתי לן מדרשא דקרא לא מחינן בהו וכ"כ הרא"ש בשם בעל העיטור בריש פרק המביא ודבר הקריבו' אינו מפורש בהדי' שהרי מחולקין בו אמוראים אם נאסרו כל הקריבות מדאורייתא אבל בדבר המפורש מחינן בהו עד דלא ישמעו ועד הכאה או קללה ובזה מתורץ דאתענישו מקודשי' שבעם על דלא מיחו והרי שם הרגילו והנהיגו במנהגם הרע כדכתיב כי מלאה כל הארץ מוט' ומעל א"ו בדבר המפורש ה"ל למחות: ומיהו הראיי' שהביא מהרש"ל לפסק העיטור ממאי דפירש"י על ואכלו ושתו עד חשיכה גרסינן ולא גרסינן משחשיכה והיינו טעמא דמשחשיכה מפורש בקרא בהדי' ולי נראה דגירסתו ממאי דאמר בש"ס והלא תוספו' יה"כ דאורייתא ואכלו ושתו עד חשיכה ואי גרסינן דאכלו ושתו בחשיכה למה לי' למימר מתוספות יה"כ ובזה נדחה נמי מה שפסק עוד דנראה שגם ספיק' דאורייתא בדבר המפורש הוי כוודאי דאל"כ מצי שפיר לגרוס משחשיכה והוי ליה בין השמשות א"ו אף בין השמשות הוי מחינן בהו דספיקו כוודאי ולפמ"ש אין מכאן ראיי' דמלשון הש"ס משמע שהמעשה דהני נשי לא הוי נהגי כן לאכול בין השמשות והנה אף אם נהי' כזאת ועת לחשות מהוכיח אותה לנוכח פניה' שלא יקבלו ולא ישמעו לקול התוכחה עכ"פ כל מי שנוגע יראת אלקים בלבבו יאזור כגבר חלציו וישים מצחו נחושה נגד המון עם לבלתי יעשה כמעשיה' במחשך ויציל בנו מבוא בדמי' ואיסור דאורייתא כי מלבד כל זה אף אם תהיה טהורה ונשואה לו אינו מן הראוי לשחוק בתינוקת וקלות ראש מרגילין כו' כי וודאי מידי הרהור לא יצא ובאיתן קשתו ננערת ומקשה עצמו לדעת בתוקף יצרו חומו של פנוי א"א להנצל מדינה של גיהנם בשוט נפש ואליכם אישים בחורים מבני תורה הלא לכם לב לדעת כל אלה ומי בכם ירא ה' שומע עבדו ישמור נפשו נפש המשכלת כי העבירה מטמטם לבו של אדם כדכתיב ונטמתם בם מלבד העונשים המיועדי' לו בזה ובבא