מי השלוח, חלק ב, ליקוטים מכתובים, ספר משלי ט

אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. ולפי הלשון היה צריך לכתוב אל תוכח ללץ או הוכח חכם, אך הענין הוא שמזהיר שלא יוכח לץ בעצמו לומר לו שיקבל דברי תורה, יען שאינו יקבל ממנו ועוד ישנאהו שיאמר שאין החסרון ממנו שאינו מקבל דברי תורה רק החסרון הוא מהמשפיע היינו מהמוכיח, מפני שאין הד"ת יוצאים מלב לכן אינם נכנסים ללב. אכן הוכח לחכם היינו כשתרצה להשפיע דברי תורה להלץ תשפיע להחכם והוא יקבל ד"ת, ואז גם הלץ יאהבך כיון שיראה שהחכם מקבל, אם כן אין החסרון בהמשפיע שבטח הדברים יוצאים מלבו כיון שנכנסין בלב החכם, אם כן ישום אל לבו שבטח מה שהוא אינו מקבל מפני שנמצא בו חסרון ולכן גם הלץ יאהבך, וכן גם באדם אחד הוא האזהרה הזו שבאם יוכיחו בענין שנמצא בו החסרון לצנות, שם לא יקבל דברי תורה וישנאך באמרו שהחסרון הוא מהמשפיע, אך הוכח לחכם היינו שתוכח את הלץ במקום שאין בו לצנות ואז יקבל דבריך ויראה שהם יוצאים מלבך ואז יקבל דבריך גם במקום הנמצא בו לצנות, כיון שיראה שבמקום שאין בו לצנות שם קבל דברי תורה אם כן יכיר שזה שאינו מקבל בזה הוא מהחסרון שנמצא בלבו, וזה הוכח לחכם היינו להחכמה הנמצא בו ואז יאהבך גם במקום שנמצא בו לצנות גם כן יקבל דברי תורה.