מי השלוח, חלק ב, ליקוטי הש"ס, מסכת סוכה יב

תנו רבנן שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח רבי שמעון אומר שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח. הענין בזה, שהשי"ת נתן לישראל תורה ומצות שהאדם יעסוק בתורה ופעולות המצות בפשיטות, אכן יש כוונת המצות שהוא מדרגה גבוה, וגם נמצא עוד גבוה מעל גבוה עוד מדרגה עליונה מכוונת המצות ונקראת שמש עלאה ונתבאר בחלק ראשון (בפרשת אמור בענין העומר) שזה הוא חלק משה רבינו שהכיר את השי"ת והיה דבוק עם השי"ת למעלה מכל גוון ולבוש ואפילו עוד למעלה מלבוש כוונת המצות, ונגד אלו הארבע נתקנו ארבע דפנות הסוכה, ואצל רבי שמעון נתאחדו התורה והמצות והכוונה, לכן אמר שלש כהלכתן שזה צריך האדם לאחדם ולהתבונן בהם היטב, אבל הד' אפילו טפח שצריך להתבונן במדרגת משה רבינו גם כן, ורק מעט, וחכמים אומרים לכל אדם שאינו מגיע לזה המדרגה לכן אמרו שתים כהלכתן, היינו תורה ומצות בפשיטות ושלישית אפילו טפח להתבונן ולהכיר הכוונה גם כן מעט כפי יכולתו.

ענין לולב שאינו נוהג בשבת וסוכה אפילו בשבת. כי שבת רומז על מה שלעתיד לא יהיה שום עבודה רק מה שקנה האדם בעוה"ז ע"י פעולותיו זה יהיה נקבע אז בלבו כפי מה שטרח בפעולותיו בעולם הזה, ולכן בעולם הזה אסורים בשבת כל המלאכות רק מה שטרח בערב שבת יאכל בשבת. וכן מצות סוכה שמורה על מה שיש בלב כל אחד מישראל קדושת אבות בקביעות בלי שום השתדלות ולכן מצות סוכה הוא בשבת גם כן. אבל לולב שמורה על פעולות אדם ביגיע כפך שמנענע לכל התחלקות הששה קצוות שזה הוא כל פעולות אדם לכן אינו נוהג בשבת. ולכן איתא בגמ' (סוכה ל'.) שלולב הגזול פסול אפילו לאחר יאוש, ובסוכה איתא (סוכה ל"א.) שאדם יוצא ידי חובתו בסוכה של חבירו שקרקע אינה נגזלת, יען שסוכה מורה על קדושת אבות ובזה שוים כל ישראל וזה נקרא רשות הרבים, וזה רומז למה שאיתא בגמ' (תענית ל"א.) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו' וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה וגו' שענין מחול רומז שכל אחד ואחד בשוה אל המרכז האמצעי שכל ישראל יש להם חלק בזה, אבל מצות לולב שהוא כל אחד כפי שידע נגעי לבבו כן צריך ליגע את עצמו בעבודת השי"ת וזה נקרא רשות היחיד, וגם ע"י עבודה יכול להשיג אחרי כן קדושה למעלה משורש מחצבו אף במקום שלא היה לו עד כעת שום השגה בזה מכל מקום, שע"י שיעבוד בעבודה שלימה להשי"ת שזה רומז הנענועים שבלולב שע"י עבודת האדם יתאחדו כל ההתחלקות הבריאה, ואז יכול להיות נקבע בלבו השגת קדושה שהיה רחוק ממנו עד כעת, וכל זה הוא ע"י שיעבוד העבודה השייכת לפרט נפשו שהיה לו מקודם חסרון בזה, ולכן לולב הגזול פסול כי איך ישלים חסרונו בדבר שאין שייך לו לפרט נפשו, כי כל פרט נפש יש לו פרט עבודה השייכת לנפשו שבזה ישלים חסרונו ובזה יעבוד כל ימי חייו ובזה יוכל לבוא להשיג ד"ת שהם עוד למעלה משורש נפשו.