מי השלוח, חלק ב, ליקוטי הש"ס, מסכת ברכות פט

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. הענין בזה כדאיתא בגמ' (ברכות נ"ח.) שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה, והנה כשיאכלו שלשה אז רואה השלישי שיש שני דעות נפרדים והפכים, מזה מכיר שיש השי"ת שברא אלו ההפכים והשי"ת הוא מאחדם והוא תמים דעים ואלהי הרוחות לכל בשר, וכן ג"כ הענין ביחוד השי"ת שאיתא בזוה"ק (במדבר ק"כ.) דהא ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא והא ידעתא רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדושא, והיינו כי כל הארבע רוחות המה הפכים זה עם זה כדאיתא בזוה"ק (וארא כ"ד.) צפון איהו קר ולח וכו' דרום איהו חם ויבש וכו', ולכן בקרן המאחד שני רוחות ההפכים משם ניכר אחדות השי"ת שמאחד כל הנפרדים, וכן בענין זימון בשלשה כיון שיש שנים נפרדים לכן יכול השלישי להכיר הכרה מפורשת ולומר נברך שאכלנו משלו וכדאיתא בגמ' (סנהדרין ג'.) בתלתא אי אפשר דלית בהו חד דגמיר.

א"ר שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, שנאמר (שמות י"ט,י"ט) משה ידבר והאלהים וגו' תניא נמי הכי אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא. היינו כי המתרגם הוא מבאר ומפרש דברי הקורא להבינם היטיב ולכן אינו מגביה קולו יותר מן הקורא, כי המתרגם אינו יכול לפרש יותר מקול הקורא.