מי השלוח, חלק ב, ליקוטי הש"ס, מסכת ברכות עט

אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד. ענין מלח נתבאר בחלק ראשון (פרשת ויקרא) שמלח הוא היפוך הטוב כי יצמצם התפשטות הטובה כמו שארץ מלחה אינה מגדלת אך לערבב מלח עם הטוב אז תוסיף טעם לטוב, ולכן נקרא גם רב החובל בשם מלח שמערבב המים. וזה הוא ענין הזה שמורה שיערבב הצמצום בכל דבר ועל זה כתיב, תום ויושר יצרוני (תהלים כ"ה,כ"א), והיינו כשאדם הולך בתמימות ואינו נוגע להנאת גופו אז זורח לו השי"ת אור חכמה כמו שכתיב (תהלים ח',ד') כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה, היינו ששמים רומז לבהירות בלי שום נגיעה, וירח וכוכבים רומז שע"י שהוא טהור כעצם השמים מכל נגיעה מאיר לו השי"ת חכמה ברורה, וזה רומז מלח לצמצם כל התפשטות תאותו שלא יהיה נוגע לתאות לבו רק לערבב הכל בצמצום, כי באם יהיה נוטה להיות מבוהל בכל דבר אינו יודע כלום, ואם לא יחשוק לשום דבר יהיה כמו בהמה, רק צריך לראות שיהיה לו חשק בלבו ולצמצם את החשק, שכיון שיראה שזה הוא רצון השי"ת אז יראה את החשק בפועל, כיון שבזה יעשה כרצון השי"ת אבל למה שעין רואה ולב חומד בדברים גשמיים, בזה הוא נוגע וצריך לצמצם בזה. וזה תום ויושר יצרוני, מה שיצמצם האדם עצמו בקבלת הטובה וכן בהשפעה ויהיה שב ואל תעשה זה נקרא תום שהולך בתמימות, ומה שיבין האדם להשפיע ולקבל כפי רצון השי"ת ולא בבהלה, רק כפי שיראה שהוא רצון השי"ת זה נקרא ויושר, ועליו נאמר (תהלים א',ג') והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח, וע"י שמערבב הצמצום בכל דבר על ידי זה יש לו קנין בהטובה ומרגיש הטעם ממוצא פי ה' המחיה הנמצא בו.

אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד. מלח רומז ליראה שמורה לחורבה כמו שכתיב (שופטים ט',מ"ה) ויזרעה מלח, שמלח הוא ממקום שאין בו ישוב, ומלח גרם תאות אכילה לפי שהוא היפוך מלחם, כי לחם הוא ישוב הדעת ותקופות, ולכן צריך לטבול הלחם במלח שיהיה ממוזג ויהיה מבורר, אכן אם התקופות הוא מבורר אינו צריך למלח וכדמסיים לית דין צריך בשש שכבר הוא ממוזג, ולפי שענין זה מיירי מבירורים נסמך לזה מאמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין מי רגלים כלים אלא בישיבה שרומז שכל הבירורים הם בחכמה כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנ"ד:) שבמחשבה כל הבירורים, ובירורים בחכמה הוא דמיון כדאיתא בזוה"ק (תזריע מ"ז:) לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, היינו ללקט מהטוב הנמצא בכל דבר ולהפריד הטוב וכדאיתא בגמ' (בכורות מ"ד:) שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, והוא שאחד מוציא הולדה וחיים ואחד הוא דמיון, וזהו אין מי רגלים כלים אלא בישיבה כי ישיבה רומז לחכמה כדאיתא באבות (פרק ב',מ"ז) מרבה ישיבה מרבה חכמה, וזהו סמיכת המאמרים.

ואמר רבא בר שמואל משמיה דרבי חייא אחר כל אכילתך אכול מלח. שהמלח גורר תאות אכילה וזה שמורה אותנו שאחר אכילה לא יאכל לשבעה מאוד רק ישאר אצלו עוד חשק לאכול ואז יפסיק אכילתו, כי בעניני זה העולם הציב השי"ת שלא יקבל עד אפס מקום, רק שיפסיק בכל ענין בעוד שיש לו כלי לקבל עוד, אבל בד"ת אינו כן רק כמה שיקבל האדם ד"ת יותר יהיה לו חשק עוד ביותר ללמוד ולקבל דברי תורה יותר, וזה שאיתא (שם) ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק אבל הקב"ה אינו כן מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע וכו', והענין בזה כמו שכתיב (תהלים י"ט,ח') תורת ה' תמימה משיבת נפש, והיינו שמשלמת החסרון והצמאון שבאדם שמי שמכיר החסרון לזה משלים השי"ת, כדאיתא בזוה"ק (אמור צ':) קוב"ה לא שארי אלא באתר חבירא במאנא חבירא דכתיב (ישעיה נ"ז,ט"ו) ואת דכא ושפל רוח, כי התורה שנתנה לישראל הוא גם כן רק מפני שהם בעלי חסרון כדאיתא בגמ' (ביצה כ"ה:) תנא משמיה דרבי מאיר מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין והיינו שבלא התורה הם בעלי חסרון ביותר, ולכן לא נתנה התורה למלאכים כדאיתא בגמ' (שבת פ"ט.) שהשיב להם משה קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם, אבל ע"י שמכיר חסרונו מתחיל השי"ת להשלים אותו כדי שיוכל לקבל, וזה עצמו נקרא כלי אלא מה שמכיר חסרונו ונמצא בו יראה שיראה הוא הכלי כמו שכתיב (ישעיה ל"ג,ו') יראת ה' הוא אוצרו, שההתחלה שאדם קונה הוא ע"י יראה ואח"כ נותן לו השי"ת גם השמחה, כמו שאיתא (ברכות י"ז.) צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם. וזה שנאמר (משלי ד',ז') ראשית חכמה קנה חכמה שקנין החכמה הוא רק ביראה כמו שכתיב (תהלים קי"א,י') ראשית חכמה יראת ה' ואח"כ בכל קנינך קנה בינה שאחר כן אז יקנה בינה, היינו שיוסיף שובע שמחות שלזה רומז בינה, וכל מה שמוסיף בקנין ונעשה יותר כלי מלא, מוסיף לו השי"ת ביותר.

דבר אחר אם שמוע בישן תשמע בחדש. זה שאמר הכתוב (משלי כ"ג,כ"ב) שמע לאביך זה ילדך ואל תבוז כי זקנה אמך. אב נקרא החכמה שבאדם המנהגת אותו, וזה שמזהיר שיטה האדם את אזנו בכל עת ללבו שישמע את הד"ת המתחדשים לו וזה שמע לאביך זה ילדך. ואל תבוז כי זקנה אמך, היינו ד"ת הנראים אצלך כישינים אל תבוז אותם, והיינו אף שהאדם קרא קריאת שמע הרבה פעמים ונדמה לו שעכשיו אין לו שום התחדשות בזה, מכל מקום יקרא היום גם כן באהבה, וע"י זה יזכה שיתחדש לו בכל רגע דברי תורה חדשים וזהו אם שמעת בישן תשמע בחדש.