מי השלוח, חלק ב, ליקוטי הש"ס, מסכת ברכות מ

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. והענין הוא שבאמת כל דברי השי"ת הם במשפט ואף הנשיאות פנים הוא גם כן במשפט, שכתיב בתורה ואכלת ושבעת וברכת, היינו רק אחר השביעה יברך את השי"ת, ונפש מישראל אף על פי שאינו שבע עוד ולא אכל כדי שביעה מכיר טובה שלימה להשי"ת ואומר שהוא שבע ומברך להשי"ת, וכדאיתא במדרש (רבה נשא י"א, ותנחומא נשא י') ואדם מישראל יושב הוא ובניו ובני בניו ואין לפניהם כדי שביעה ונושאין לי פנים ומברכין, והיינו מפני שנעשה שבע ברצון השי"ת שרואה שרצונו להשביעו. וממילא השי"ת מנהג עמו מדה במדה, כשאדם פונה להשי"ת ורוצה להיטיב דרכיו אף שאין לבו נשלם עוד בשלימות אומר עליו השי"ת שמלא אחריו בשלימות והוא נושא פנים לישראל, וזה שאמר הכתוב (תהלים קמ"ה,ט"ז) פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, שהשי"ת יכול להשביע לכל חי שיהיה שבע רצון, וזה שאיתא בגמ' (מגילה כ"ה:) ברכת כהנים נקרין ולא מתרגמין מאי טעמא משום דכתיב ישא, ואף שמבואר בזה שהנשיאת פנים הוא ג"כ במשפט, אכן הרצון שבלב אין לברר אם הוא ברצון שלם בלב ורק השי"ת יודע לבבות ישראל ומעיד עליהם שהם שבעים ברצון.