מי השלוח, חלק ב, ליקוטי הש"ס, מסכת ברכות י

תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי וכו' אלא אימא סמוך למטתי. הענין בזה כי מצד הטבע בעת יצר להאדם מתעורר לבו לתפלה, ובעת ירווח לו אין לבו מתעורר לתפלה, וזה שהיה מצטער שמטה רומז לנייחא, והיה מצטער שגם בעת ירווח לו ג"כ יתעורר בלבו תפלה שיראה שצריך תמיד להתפלל לה' ועיניו יהיה נשואים לה' תמיד, כמו שכתיב (ויקרא כ"ו,ה') ובציר ישיג את זרע, שמקנין רכוש כשאדם רואה שהוא מהשי"ת מתעורר בו כח תפלה מחדש, ותפלה נמשל לזריעה שאף מן הנייחא יתעורר בו תפלה, כמו שכתיב (תהלים ע"ב,ט"ו) ויתפלל בעדו תמיד.

כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים. הכוונה הוא שצפון ודרום הוא הרוחב ומזרח ומערב על האורך, כדאיתא בגמ' (ב"מ נ"ט.) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו, כי הדכר משפיע והנוקבא הוא מקבל וצריך שלא יתגאה המשפיע על המקבל בזה שהוא משפיע רק יכיר ששניהם ברא אותם ה' בשוה, זה נקרא צפון ודרום שישוה אותה אליו, ואז מוליד בנים זכרים, אבל אם מתגאה על המקבל אם כן בזה שהוא משפיע מטריד דעתו וממילא בעת השפעתו שנצרך אליה נתבטל להמקבל לכן ההולדה הוא מצד נוקבא, וזה נקרא רחוק מזרח ממערב שאין משוה אותה אליו, ולכן אינו מוליד זכרים.