מי השלוח, חלק ב, ליקוטים מנביאים, ספר יהושע ד

ויהי בעלות הכהנים נשאי ארון ברית ה' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה, וישבו מי הירדן למקומם וגו'. משה רבינו קרע את הים, שים סוף בעולם כנגד חוט השדרה באדם שהולך ממוח ועובר בכל הגוף וזה נגד יצר של תאוה, הראה הקב"ה אחר שיצאו ממצרים שנקראה ערות הארץ שהיו שטופים בזימה וכמו שכתיב (יחזקאל כ"ג,כ') אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם ונתבררו ישראל שהם מנוקים בשורשם. ויהושע בקע את הירדן שירדן בעולם נגד כבד באדם שמורה על כעס וכדאיתא בגמ' (נדרים כ"ב:) ההוא שעתא לא עברינן ירדנא לכן היה לו לב רגז, אכן משורשו ממקום שיוצא שם הוא נקי שיוצא בחלק דן ממערת פמייס כדאיתא בגמ' (בכורות נ"ה.) יוצא ירדן ממערת פמייס ובדן נאמר (בראשית מ"ט,י"ז) יהי דן נחש היינו שכעסו הוא נקי שהוא רומז לחויא קדושא שנזכר בתיקוני הזהר (תיקון כ"א,מ"ג) וזה נתברר אחר דור המדבר שלחמו ונתבררו נגד כוחות האלו נחש שרף ועקרב וצמאון, ונתבררו לכבוש את שבעה האומות, ולכן עברו בתוך הירדן בחרבה שנתבררו שכעסם הוא רוגזא דרבנן וזה שנסמך שם בגמ' (בכורות נ"ה.) זכרותיה דירדנא ממערת פמייס וכו' וזכרותא דדמא כבדא, היינו שבשורש המקור אין שום רע וכדאיתא בגמ' (חולין ק"ט:) אסר לן דמא שרא לן כבדא, אף שהכבד הוא שורש הדם, מכל מקום הוא מותר, שכל דבר הוא טוב בשורש שהשי"ת לא ברא שום דבר רע, רק מצד האדם כשמשתמש בהמדה שלא במקום הראוי אז נעשה רע, וכיון שישראל נתבררו שהם דבוקים בשורש נבקע הירדן לפניהם, אכן הכהנים עברו על גבי המים שהכהנים הם משורש החסד ועל רוגזתם אין מיחוש, אף שירגז הוא רוגזא דרבנן שאינו אלא רגע והוא לטובה.