מי השלוח, חלק ב, ספר במדבר, נשא

איש איש כי תשטה אשתו. ענין סוטה הוא שלא חטאה במעשה רק שמתחברת עם מי שאינו נזהר באלו הדברים הנזכרים בתהלים במזמור א', עצת רשעים הוא שלא יכנס בלבו שום מחשבות זרות, ודרך חטאים הוא אחר שנכנסו בלבו לא יעמוד בהם רק ימשך תיכף מזה, ובמושב לצים הוא מי שאינו נשמר משני הדברים הנזכרים, ואם אחד מתחבר עם מי שאינו נזהר מלהיות במושב לצים ע"ז נאמר ועבר עליו רוח קנאה וגו', וכפי ראות אדם סוטה קודמת, אבל חכמים סדרו נזיר קודם, היינו שיקשוט עצמו תחילה ואחר כן תוכל לקנא על אחר, ומי שנקי באלו הג' פרשיות היינו שלוח מחנות וסוטה ונזיר זוכה לברכת כהנים, שיהיה לו סיעתא דשמיא על ידי אהרן הכהן שהוא חיים מבוררים וברכתו קיימת לעד.

איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'. כתיב (תהלים קמ"ו,ז') ה' מתיר אסורים ה' פקח עורים ה' זקף כפופים ה' אהב צדיקים, ובאמת אינו מובן מה הוא הרבותא שאוהב צדיקים הלא ראוי לאהוב אותם, אכן הענין בזה כדאיתא בגמ' (נדרים י'.) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין, היינו יען שנפש שהוא יציר כפיו של הקב"ה מדוע יסגף עצמו ויצער עצמו לאסור לנפשו דבר שהתיר לו השי"ת, אכן כמו שמצינו בגמ' (שם דף ט':) אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה, אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך וכו' העבודה שאגלחך לשמים וכו' אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'. והיינו כי יפלא שמפליא עצה וכוון לעומק רצונו ית', והנה מדת יוסף הוא צדיק יסוד עולם, ובברכת יעקב ליוסף כתיב קדקוד נזיר אחיו, וזה הוא ה' אהב צדיקים, היינו שנזיר כזה אף שחטא על נפשו מכל מקום ה' יודע דרך צדיקים שלטובה כונתו כמו נזיר של שמעון הצדיק שה' אוהב אותו. וזהו ה' אהב צדיקים מפני שהפליא להזיר, ועליו אומר זה הכתוב כדמסיים שם בגמ' ונזיר כזה גורם ברכה לעולם כמו שנסמך לזה ברכת כהנים ומסיים שם ואני אברכם.

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. איתא בגמ' (ברכות כ':) וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה, הענין בזה כי באמת אין המאכל מחיה את האדם רק המוצא פי ה' הנמצא בהמאכל. והמבין בשרשו ולא ישגיח על הגוון אז רואה בכזית גם כן את המוצא פי ה', כי אין הפרש בין כזית לככר גדול, ולכן גם השי"ת משלם מדה במדה, כי באמת בעומק לא נמצא שום כעס אצל השי"ת ולישראל מגלה השי"ת את עומק טובו שלא נמצא אצלו שום כעס כי הכעס הוא רק לפנים, וזה הוא מדה במדה שכמו שהגוף של ישראל אף שעוד אינו שבע מ"מ מראה עצמו בטובה כאלו הוא שבע, אחר שהבין במוצא פי ה' שהראה לו השי"ת אורו בפנים שוחקות, ומברך את השי"ת כאלו היה גם גופו שבע, כן לעומת זה השי"ת נושא פנים לישראל שאף שאין כל מעשיהם עוד מבוררים בפעולה, אכן השי"ת דן את הלבבות, וכיון שלבו של ישראל תוכו רצוף אהבה אף שאינו מבורר עוד על הפעולה, מראה לו השי"ת נשיאת פנים ומעיד עליו כאלו נתבררו בכל יכולתם אף על הפעולה, וזהו ישא ה' פניו אליך שיגלה לנו השי"ת את סתרו כי ידבר שלום אל עמו תמיד וזהו וישם לך שלום.

ויהי המקריב ביום הראשון וגו' ביום השני וגו'. איתא במדרש (רבה נשא י"ג,ג') שכל אחד הקריב על כוונה מיוחדה, ונראה שהוא מדויק מדלא כתיב כמו גבי פרי החג כמשפטם ולא נכתב כל יום בפרט, ובכאן נכתב בכל אחד כל הפרט אף שהיו שוים בקרבנותיהם בודאי היה לכל אחד ואחד כונה מיוחדה, ובעת שהאדם מביט לעומק דברי תורה אז מרגיש מעט בכל אחד ואחד מה שהיה אז כוונתו.

ספר שמות הוא למודי החכמות לראות איך הוא רצון השי"ת. ספר ויקרא הוא למודי העבודה, היינו איך נקבע בלב האדם זאת ההרגשה. ספר במדבר הוא למודי האמת והבירור שהאדם יברר דברים שאין לו צורך להם בעבודה, שיש שלא יועיל לו עבודה בהם ויש שצריכים עבודה ויפעול בעבודתם. גם במדבר מורה שלגדולתו אין חקר שכל דבר שבעולם אפילו קטן שבקטנים הוא בהשגחה פרטית. וסדר בהעלותך מורה שנשמת כל חי תברך שם ה' אף שלא מדעת, וזה שנאמר (ישעיה נ"ה,י"א) כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו, דברי נקראים ישראל שכל אחד ישלים מה שנברא. וכל סדר נשא אינו רק הכנה להפסוק המסיים ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו, קלא דלא פסיק.