מי השלוח, חלק ב, ספר במדבר, בהעלותך

ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. איתא בגמ' (פסחים ע"ז.) במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפילו בטומאה וכו' הכתוב קבעו מועד אחד לכולן, והנה ענין במועדו מורה על מקום שהשי"ת מאיר מפורש לעיני האדם, שם מותר לעשות אפילו נגד כללי דברי תורה, כמו שכתיב (תהלים קי"ט,קכ"ו) עת לעשות לה' הפרו תורתך ולכן אפילו בשבת, ששבת הוא כלל כל הדברי תורה מ"מ נדחה, וכן אפילו בטומאה, שזה מורה שאפילו במקום שנדמה להאדם שיש לו נגיעה בזה הדבר ומחמת הנגיעה אין בזה תפארת לעושיה (כמו שמפורש בכמה מקומות בחלק ראשון) לא ישגיח על זה כיון שמפורש נגדו רצון השי"ת והיא תפארת לו מן האדם, שבצורת אדם שלו מכוון לרצון השי"ת המפורש נגדו לא יביט על שום דבר.

וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן וגו'. בזה הפרשה יוכל האדם לכלכל בה כל ימי חייו, כי כל גופי תורה תלויים בה, כי ענין נסיעת ישראל במדבר ממסע למסע, הוא שיצאו חוץ לגבולם למקומות השוממים והשובבים להכניע כל הכוחות השובבים הנקראים נחש שרף ועקרב וצמאון, ולהוציא משם הקדושה, וכן האדם בנפשו יש לו כוחות שובבים שרוצים להחטיאו והם מעלמין דאתחרבו, וצריך האדם להכניסם להקדושה, וזה נקרא נסיעה. וחניה נקרא שיש עתים שרצון השי"ת הוא שלא יתפשטו ישראל חוץ לגבולם רק יצמצמו עצמם בכל מיני צמצומים כענין הכבד ושב בביתך (מלכים ב י״ד:י׳) ומזה החניה היה כל הסבלנות שסבלו ישראל ולכן כתיב כסה הענן את המשכן, משכן נקרא נקודת העומק שבלב ישראל וכיסה הענן את המשכן היינו שלא יתפשט האדם להכניס קדושה מחוץ לגבולו, ולכן היו מוכרחים לסבול ההסתרה יום או יומים או חדש או שנה, כפי רצון השי"ת, ולכן כתיב ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר. היינו שהשי"ת מנהג בהנהגה בהדרגה כמו שברא יום ולילה אז האדם הוא בנייחא, כמו שכתיב ונעלה הענן בבקר ונסעו, שהאדם הוא בנייחא שלא יאריך ההסתר רק שצריך להיות מעט הסתר כדי שיהיה התגלות אורה וזהו הנהגה בהדרגה, וכן היה לפעמים נסתר יותר עד שהיה ברצון השי"ת שיהיה רשאים ליסע לקנות חדשות, וכדאיתא במדרש (רבה נשא פ"ז,ח') שכל הגדרים וקידוש מחנות היה רק בשעת חניה, אבל משהגללו הפרכת הותרו זבים ומצורעים לכנוס למחנה, וזה שכתיב ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ואיתא במדרש (רבה שמות פ"א,מ"א) כל מקום שנאמר ימים רבים הם של צער ואז נאמר ושמרו בני ישראל את משמרת ה' היינו שהיה צריכין לשמור בכח שלא ידחקו את הקץ ואת השעה ובשביל זה יושיע לנו השי"ת.

על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה. הסתלקות הענן ושכינתו לא נראה רק למשה רבינו ע"ה, וכן בכל דור ודור מי שהוא צדיק הדור רואה רצון השי"ת כמו שכתוב (משלי י',ל"ב) שפתי צדיק ידעון רצון, והיהודי הקדוש זללה"ה בדורו ראה רצון השי"ת באיחור זמן תפלה ונסמך על מאמר הכתוב (דברים י"ב,ד') לא תעשון כן לה' אלהיכם, כן רומז על קביעות בלי חיים, וכשראה רצון השי"ת בזה לכן התאחר בתפלתו, ונשמתו מאירה בגן עדן מזה כי כוון לאור רצון השי"ת, אף כי יכול זאת בשנוי זמנים להשתנות מ"מ נאמנה את אל רוחו עד עת קץ.

ויאמר אל נא תעזב אתנו וגו' והיית לנו לעינים. להבין הלא לא היה צריך משה רבינו שחובב יהיה מורה דרך שלו ולמה אמר והיית לנו לעינים. אכן הענין בזה כדאיתא בגמ' (ב"ב ע"ה.) אמר רבה א"ר יוחנן עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, שנאמר (ישעיה ד',ה') וברא ה' על כל מכון וגו' כי על כל כבוד חופה מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקב"ה חופה לפי כבודו, עשן בחופה למה א"ר חנינא שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעוה"ז מתמלאות עיניו עשן לעוה"ב, ואש בחופה למה א"ר חנינא מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, ועיקר החופה הוא כמו שכתיב (שם) כי על כל כבוד חופה שכל אחד יתכבד ממה שקנה בעוה"ז ויתכבד נגד חבירו הקטן ממנו ואפילו הקטן שבישראל יתכבד נגד הגדול שבגרים, ולכן מוכרח שיהיה גר להשלים ההתנשאות וכבוד של כלל ישראל להראות לו לעינים שלכבוד הזה של אזרח ושורש ישראל אין ביכולת שום בריאה שאינו מזרע ישראל להשיג אף אחר גודל עבודות, ואף שבאמת הגר עשה דבר גדול לכנוס תחת כנפי השכינה מכל מקום איתא בזה"ק (יתרו פ"ז.) גר צדק אקרי ולא יתיר וזהו והיית לנו לעינים, וכמו שכתיב (ישעיה ס"ו,כ"א) וגם מהם אקח לכהנים ללוים, היינו לבחינת עבודה יכולים גם הגרים להגיע אבל לשורש ישראל אין יכולים להגיע בלבוש הגרים כדאיתא בזה"ק (סבא משפטים צה:).

ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו וגו' והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו' ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע. להבין מה שבחטא מתאוננים לא נאמר ובעיני משה רע, כי ענין חטא מתאננים לא היה רק עצבות כמבואר בחלק ראשון, ועל עצבות לא יוכל להרע בעיני שום איש על חבירו, כי העולם הזה מחייב עצבות, ורק כתיב וישמע ה' ויחר אפו כי עוז וחדוה במקומו, אבל בחטא תאוה אז אף בעיני משה רע כי על תאוה יכול גם אדם להקפיד על חבירו, ובענין חטא התאוה מראה השי"ת שאינו מעניש שום אדם רק על כוונתו כי באמת רצון השי"ת היה שיתאוו רק כעומק רצון השי"ת והם התאוו ככונתם לכן נענשו על זה.

ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר אדני משה כלאם. ואיתא בגמ' (עירובין ס"ג.) א"ר לוי כל דמותיב מלה קמיה רביה אזיל לשאול בלא ולד שנאמר ויען יהושע בן נון וגו' וכתיב (דה"א ז',כ"ז) נון בנו יהושע בנו, ואף שלא היה בזה שום נוגע לעצמו ורק מצד כבוד רבו אמר זאת, אכן בכאן היה צריך להבין מדיבורם שהוא מאמר השי"ת כה אמר ה' ולא היה לו לחות דעתו.

הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת וגו' ויך ה' בעם מכה רבה מאד וגו'. ולא נאמר וימת עם רב רק מכה רבה מאד שמלשון זה משמע שנלקח מהם נפש יקר למאוד, כמו שמצינו שכתיב (ש"ב כ"ד,ט"ז) ויאמר למלאך המשחית בעם רב ואיתא על זה בגמ' (ברכות ס"ב:) א"ר אלעזר א"ל הקב"ה למלאך טול לי רב שבהם שיש בו ליפרע מהם כמה חובות באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין, וכן משמע בכאן שמת באותה שעה נפש יקר, ונראה שזה היה נחשון בן עמינדב, וסמך לזה מזה"ק (בהעלותך קנ"ו.) הא אנא פגימא ואהרן פגים ונחשון בן עמינדב פגים, כי נחשון היה דרועא שמאלא כדאיתא בזה"ק (ואתחנן ר"ס:) ומיתת משה ואהרן נכתב בתורה ומיתת נחשון לא נכתב.

והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ענין פסוק זה לכאן כי באמת למה לא השיב משה לאהרן ומרים ע"ז כתיב שהיה כל כך ענו שלא עלה על דעתו כלל מה שאהרן ומרים מדברים עליו.

אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמנת ה' יביט. להבין החילוק בין במראה אליו אתודע בין ומראה ולא בחידות, אכן הענין בזה כדאיתא בגמ' (יומא כ"ו.) לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר וכו' ואימא יהודה נמי דכתיב (תהילים ס׳:ט׳) יהודה מחוקקי אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא, וחלילה לומר על שבט יהודה אשר מלך המשיח יצא משבטו שהוא יאיר וישלים רצון השי"ת והוא מורח ודאין, שאינו יכול חלילה לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, ובאמת הלא מצינו בגמ' (ב"ק נ"ב.) שמשה רבינו התפלל עליו ועזר מצריו תהיה שיהיה יכול לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא, אכן הענין בזה כמו שנתבאר בחלק ראשון (ליקוטי הש"ס יומא) שמה שנקרא בכל השבטים אליבא דהילכתא אינו נקרא עדיין אצל יהודה אליבא דהילכתא, כי כופר הכל הוא פטור מטעם חזקת ממון וחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, אבל אצל יהודה אינו מבורר עוד לפניו שהוא פטור כי יכול להיות שבאמת חייב לו, ולכן מלך המשיח שיבוא משבט יהודה שהוא ישלים רצון השי"ת בבריאת עולם יהיה מורח ודאין כמו שכתיב (ישעיה י"א,ג') והריחו ביראת ה' שיריח לעומק האמת, וזה שמשבח השי"ת את משה רבינו אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, היינו שכל הנביאים המה פרטי נפשות ואין השי"ת מאיר להם רק כפי בחינת נפשם וזה נקרא במראה אליו כפי שורש בחינת נפשו, וגם זה ההארה אינו מפורש לפניו היטב רק בחלום אדבר בו, אבל במשה רבינו פה אל פה אדבר בו, היינו שבשעת התגלות הוא רואה הדבור מפורש יוצא מפי השי"ת באתוון גליפין, ומראה ולא בחידות שהוא כלל כל נפשות ישראל, לכן מראה לו השי"ת כל חילוקי דעות שנמצא בישראל, וזה נקרא ולא בחידות, היינו לא דעה אחת לבד רק כל הדעות, כי משה רבינו היה כלל כל הששים רבוא נשמות מישראל, וזה שכתיב (שמות כ"ב,י"ד) אם שכיר הוא בא בשכרו, ולא נתפרש דינו ונחלקו בזה התנאים אם דינו כשומר חנם או כשומר שכר וזה נקרא בא בשכרו, היינו שאני יודע היטיב שיש בזה מחלוקת התנאים, ותמנת ה' יביט שיודע עומק האמת ומכיר רצון השי"ת בכל פרט לכן יכול לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא כעומק האמת. ובזה התפאר עצמו שלמה המלך ע"ה (משלי ל',א') נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואכל, נאם הגבר הוא כמו פה אל פה אדבר בו שראה הדיבור באתוון גליפן, לאיתיאל לאיתיאל הוא כמו ומראה ולא בחידות שראה כל הפלוגתות שבש"ס בין כל הפוסקים, ולכן כתיב שני פעמים לאיתיאל, ואכל הוא כמו ותמנת ה' יביט שיודע עומק רצון השי"ת לכוון ההלכה אמת לאמתו כרצון השי"ת, כי שלמה המלך ע"ה היה גם כן כלל כל נפשות מישראל. וכן מלך המשיח יהיה מורח ודאין, וכמו שנתבאר בחלק ראשון (בפרשת שופטים ובליקוטי הש"ס שם) על ענין קניא דרבא (נדרים כ"ה.) שהוא היה שפיר משתבע אך רבא הריח לעומק רצון השי"ת והרגיש שהדין דין אמת אבל לא לאמתו ולא היה יודע היאך לברר, ובעסק כזה צריך האדם לצעוק להשי"ת הושיעה ה' וכן עשה רבא, והשי"ת גמר בעדו ונתברר שנשבר הקניא ואסיק ליה השמעתא לעומק האמת.

בספר במדבר נרמז כי לא יצדק לפניו כל חי שאפילו נפשות יקרות אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שבפרשה זו כתיב ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבמחנה, ובפרשת שלח כתיב חטא מרגלים כלם אנשים ראשי בני ישראל שהיו תועי לבב ולא ידעו דרכי ה', וכן פרשת מקושש, ובפרשת קרח שפקח היה ועינו הטעתו, ובפרשת חקת כתיב מי מריבה על משה ואהרן, ובפרשת בלק על זמרי בן סלוא שהיה נשיא, זה רומז מה שנאמר (דברים ט',ז') זכר אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר, כי מדבר מורה על החרבן והשממון שבכל פרט, וכמו שהיה עלמין דאיתחרבו קודם עולם הבנין, וזה רומז בכח אדם על כחות השובבים והפראים שבו שרוצים להחטיאו בחטאת נעורים, ולכן גם בכל ענינים גבוהים נמצא מכח המדבר, כי מדבר מורה על כלל העולם, שקודם בריאת צורת האדם היה כל העולם כולו מדבר שישוב הוא רק מבני אדם וכל דבר טרם שנגמר צורת האדם בשלימות נקרא מדבר.