מי השלוח, חלק ב, ספר ויקרא, ויקרא

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. כתיב (תהלים ק"ד,א') ברכי נפשי את ה' וגו', בזה המזמור רמז דוד המלך ע"ה כל סדר ההנהגה מראשית הבריאה עד אחר ביאת הגואל בב"י. השם הוי' הראשון רומז על מעשי בראשית שנזכרים בפרשת בראשית. השם הוי' השני רומז על הענינים הנזכרים בפרשת נח. אלהי, רומז על הפרשות המדברים מעניני אברהם אבינו, שעיקר עסק אברהם אבינו היה להכיר הכרה מפורשת שהשי"ת צופה תמיד לטובה וזה נקרא אלהי. גדלת, רומז על הפרשות המדברים מעניני יצחק אבינו. מאד, רומז על הפרשות המדברים מעניני יעקב אבינו. הוד והדר לבשת, רומז על הפרשות המדברים מעניני גלות מצרים עד אחר הגאולה, שבענינים האלו נתגלה מפורש אהבת השי"ת לישראל. עטה אור כשלמה, רומז על פרשת יתרו, שאז הראה השי"ת לישראל גודל אורו ועומק רצונו בדברי תורה. נוטה שמים כיריעה, רומז על פרשת משפטים שאחר התגלות האור של מתן תורה אחר כן נסתר כל כך עד שיצא בפועל על כי תקנה עבד עברי כמו שנתבאר ענינו בחלק זה (פרשת משפטים ד"ה המרחק). המקרה במים עליותיו, הוא נגד פרשת תרומה שהוא בנין המשכן שיסוד בנין המשכן היה אחר הכשלון שנבנה בלב ישראל יראה קבועה שנקרא בית, יראת ה' הוא אצרו, שאחר הכשלון ניתן להם מצות בית וקדושתו שכל יסודי הגוף מושכין לפועלות גשמיות וכשנותן כנגדם מצוה הוא גם כן להכניס כחות הגוף במצוה מעשיות, וזה מרמז עצי שטים שהם מרמזין ליסוד בנין האדם שנמשל לעץ, וזה מורה שטים כדאיתא במדרש (תנחומא בלק ט"ז-י"ז) שטים שעשו שטות וכו' ומעין שטים של זנות היה וכו', ולכן נגד תאות הגופניות ניתן להם מצות בעבודה ופעולה מעשיות, ובמשכן היה זה נרמז בעצי שטים. השם עבים רכובו, נגד פרשת תצוה שנזכר בה חושן ואפוד שרומזים לתוקף וחיזוק האדם שעל ידי מעשה המצות מתלבש האדם ומתאזר בתקופות כדאיתא במדרש (רבה תשא פמ"א א') אין לך שעה שישראל באין בזרוע עם הקב"ה כשעה שמקיימין את המצות. המהלך על כנפי רוח, נגד פרשת תשא ששם כתיב ענין מחצית השקל שרומז על מה שאמרו חכמים (קידושין מ':) לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי וגם כתיב שם החטא. עשה מלאכיו רוחות, נגד פרשת ויקהל כדאיתא במדרש (ויקהל פמ"ח ה') ויעשו כל חכם לב, ולא בבני אדם אלא אפילו בבהמה ובחיה שנאמר חכמה ותבונה בהמה, בהמה כתיב והיינו שכל הכוחות סייעו למלאכת המשכן. משרתיו אש להט, נגד פרשת פקודי שנזכר בה לבושי כהן גדול שהוא המשרת להשי"ת וכדאיתא במדרש (רבה אחרי פכ"א,י"א) דא"ר פנחס בשעה שהיה רוח הקודש שרוי עליו היה פניו בוערות כלפידים. יסד ארץ על מכוניה, נגד ספר ויקרא שהוא תורת כהנים שבזכות הקרבנות מתקיים שמים וארץ, ואז ישראל הם בנייחא. בל תמוט עולם ועד, רומז על ספר במדבר ששם נתבארו ונתגלו הרבה נסתרות. תהום כלבוש כסיתו, רומז על ספר דברים שנמצא בו ענינים מכוסים ועמוקים.

ויקרא אל משה. להבין ענין הקרבנות למה צוה השי"ת שאם האדם עשה היפוך מרצונו ית' ולא הלך ביושר יקריב קרבן ומתכפר לו ששוחטין אותה ומקריבין אותה על המזבח, ובזה האדם מתכפר, ולהבין ענין זה הכפרה. אך עיקר הכפרה הוא הוידוי והתפלה שהאדם מתפלל לפני השי"ת, כי באמת מצד השי"ת אין שום חטא נוגע כלל כדכתיב (איוב ל"ה ו'-ז') אם חטאת מה תפעל בו וגו' אם צדקת מה תתן לו, כי כל החטא הוא רק מצד האדם, ואדם הראשון לא הותר לו לאכול בשר מפני שאז היה עוד קודם הכשלון, לא היו נכללין הברואים זה בזה. אכן בנח שהיה אחר הכשלון והתקון הותר לו לאכול בשר שיתכללו הברואים זה בזה. ומזה יש כל השכחות בעולם, כי כשאדם עושה חלילה היפוך מרצון השי"ת בזה מוריד כל הברואים, וכשעושה תשובה נתעלו כל הברואים, ולכן כשאדם חוטא ומקריב בהמה שהיא מדרגה קטנה מצורת אדם, והכהן והבעלים מתפללין על הקרבן שיעלה לרצון לפני ה' וע"י עבודת הכהן נכללת הבהמה בשור אשר במרכבה, כדאיתא בזה"ק (פנחס ר"מ:) וזה שאיתא שם (רמ"א.) בשעתא דקרבנא שלים אריה נחית ועאל באשא ואכיל ואתהני מתמן. וכן בקרבן עופות איתא (שם) שנכללים בנשר אשר במרכבה, וזה הקרבן היה מאיר לכל העולמות. כדאיתא (שם) ואי תימא היך אתפשט זעיר מהאי יונה או משפנינא דא לכמה סטרין חיילין דלית לון שיעורא או מן בעירא חדא אוף הכי, ת"ח חד שרגא דקיק דליק אתמליה מניה כל עלמא. וזה שאיתא במדרש (תנחומא תצוה י"ג) ראה מה היו הקרבנות בשעה שהיו קרבין כל מה שהיה התקרב מן מינו היה מברך את מינו, היינו מחמת שמגביה כל הברואים בזה הקרבן עד שאפילו התפיסה האחרונה שהיה מתחלה נחשבת לחטא גם כן מתנשאת עד השי"ת לכן נתברך כל העולם.

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. מורה לנו בזה היאך אדם מקרב את עצמו להשי"ת, על זה איתא בת"כ (פרשה ב' פ"ז) ובגמ' (ב"ק מ':) מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע שיהיה נקי בלא תנאף. מן הבקר להוציא את הנעבד שלא יהיה לו התנשאות על שום בריה. מן הצאן להוציא את המוקצה שלא יהיה בצוותא עם עוברי רצונו, כי מזה יש שורש העצבות. ומן הצאן להוציא את הנוגח שלא יהיה בו שום כעס ורציחה וקפדנות. וכן המנהיג הדור שאדם ירצה להיות כפוף תחתיו צריך להיות נקי מדברים האלו. תקריבו את קרבנכם, איתא בת"כ (פ"ב פי"א) מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות, שאף שאין שני נפשות דומין זה לזה כי כל אחד הוא פרט בפני עצמו, אכן מצינו שבן או תלמיד יש להם איזה השתוות לאביו או לרבו. את קרבנכם, מלמד שהיא באה בנדבת ציבור, היינו מה שאדם מחדש עבודה להשי"ת ואם הוא מבורר אומר השי"ת שראוי לנטוע זאת בכל ישראל, כמו שמצינו שכתיב בבועז (רות ב',ד') ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ואיתא על זה בגמ' (ברכות נ"ד.) התקינו שיהא אדם שואל חבירו בשם שזה יתנטע בכל ישראל.

אם עלה קרבנו מן הבקר וגו'. הנה בזמן שבית המקדש היה קיים כשעלה בדעת האדם לעשות דבר חדש לבנות ארמון גדול וכדומה בכל ענינים, דבר שיתמיהו בני אדם וידברו מזה והיה לו פחד לעשות הדבר הזה, והתיישב בדעתו כיון שיש לו פחד אולי אין רצון השי"ת בזה, היה מקריב עולה ומנחה, עולה הוא שמסר כל רצונו ודעתו להשי"ת אל כל אשר יחפוץ יטנו, כי עולה הוא כולה כליל, ואז אם היה רצון השי"ת בזה נתבטל מלבו הפחד. והמנחה היה שמצד המנחה נתחזק לבו בתקיפות גדול וחשק וזריזות להמעשה, ואם לא היה רצון השי"ת בזה מצד העולה נתבטל מלבו החשק לעשות המעשה, אכן רצה לידע למה מנעו השי"ת מזה לכן הביא מנחה שע"י מנחה האיר לו השי"ת שהעסק היה מזיק לו לפרט זה בנפשו ואז היה לבו בנייחא, לכן נקרא הקרבן מנחה שהאדם יש לו נייחא מזה, ולכן איתא בגמ' (מנחות ק"ד:) אין שנים מתנדבין מנחה אבל מתנדבים עולה, כי למסור הרצון והדעת להשי"ת בזה כולם שווים, אבל הנייחא של הלב והנפש נתפעל כל פרט נפש מישראל בפני עצמו, ואין אחד שוה לחבירו. ושלמים הוא כשהיה נפש מישראל מוטרד בדעתו ולא היה דעתו נוחה אז היה מקריב שלמים, ועכשיו כשחרב בית המקדש התפלות הם במקום קרבנות ויש תפלות שרומזים ג"כ על ענינים האלו.

אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה'. היינו אם יש לאדם רצון ומחשבה טובה הוא מיד לפני ה', אכן זה הוא מצד המחשבה, אבל מצד הגוף שהאדם הוא מורכב בגוף שחפץ בהסתרה ובקל יוכל לשכוח רצון הטוב, לכן העצה היא להביא את הרצון והמחשבה לידי מעשה, כדי שיתקיים אצלו. וזה היה כונת הקרבן שפועל ע"י פעולה, אף שעיקר הוא כונת הלב כי רחמנא לבא בעי אכן הפעולה היא גומרת הרצון, כי מצד הדעה של האדם בקל יכול להכניע עצמו לפני השי"ת אך שיוקבע זאת גם בהגוף שגם הגוף יורגל לעבוד את השי"ת צריך לזה מעשה ופעולה ומזה יוקבע בהגוף, וזה הפעולה היא גמר המחשבה וזה יקריב אתו לרצונו לפני ה'.

להבין השינוים הכתובים בקרבן עולה, בעולת הבקר כתיב וזרקו את הדם וגו' וקרבו וכרעיו וגו' ובעולת העוף כתיב ונמצה דמו וגו' והסיר את מראתו בנוצתה שזה הוא במקום קרביו. הענין בזה כדאיתא בזה"ק (ויקרא ח':) כמה דהוה חטאה הכי הוה מקריב יש שמכיר בנפשו שיש לו חטא במעשה ממש שלא מדעת, וזה נצמח ברתיחת דמו שאינו מבורר, לכן תיקונו הוא להקריב הדם הוא הנפש לטהר הדם שלא יומשך אחר רתיחת דמו, ומהקרב והכרעים אין לדבר טרם יתוקן המעשה ואח"כ כאשר יתוקן אז גם הקרב וכרעים המה מתוקנים, וזה הוא בעולת הבקר. ועולת הצאן הוא באיש אשר נקי מלחטוא במעשה רק מחשבתו לא מטוהרה, ואון יחשוב על משכבו, ולא צריך על דמו תיקון כי הוא מתוקן רק עיקר תיקונו הוא בקרבים שלו לטהר מחשבותיו. ועולת העוף הוא באנשים יקרים נקיי כפים וברי לבב, הן במעשה והן במחשבה, אך ברצון צריכים בירורים, שרצונם יהיה מקושר בהשי"ת כמו שאמר דוד המלך לשלמה בנו (דה"א כ"ח,ט') דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, היינו שלא יהיה ברצונו רק עבודת השי"ת לכן כתיב דמו ומראתו כי הוא נקי ממעשה וממחשבה רק תפלתו היא שרצונו יהיה מקושר בהשי"ת כמו שכתיב (תהלים נ"א,י"ב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי.

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. הנה קרבן עולה רומז שהאדם ימסור נפשו לה' אף במקום שלא יגיע לו שום הנאה, ואינו מרגיש שום טעם בזה מ"מ מסכים בדעתו לעבוד את השי"ת וזה הוא נגד מה שאמרו ישראל במתן תורה נעשה, ומנחה היא שאדם יחפוץ שגם הוא ירגיש טעם טוב בעבודתו וזה הוא נגד נשמע.

וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח. מלח מורה על יראה וכמו שכתוב (שופטים ט',מ"ה) ויזרעה מלח, היינו שיש בזה יראה שלא תרצה להצמיח. וזה שהזהיר שיראת ה' יהיה ראשית דעת ולא יזוז ממנו היראה בכל מעשי המצות ותורה ותפלה והתקרבות להשי"ת. כי שלמה כלל כל התורה בספר משלי שהוא מלא עצות לעבודת השי"ת, וסיים שם (משלי ל"א,ל') אשה יראת ה' היא תתהלל, אף שבאמת יראת ה' היא אהבה ברורה וכדאיתא (תדבא"ר ג') יראתי מתוך שמחתי על כל זה בהכרח שיהיו כל המעשים כלולים ביראה, כענין שאיתא (ירושלמי ברכות פ' הרואה ה"ה) דע שאתה ירא, וזהו פירש על כל קרבנך תקריב מלח, היינו בכל התקרבותך תורה ועבודה ומצות יהיו ביראה ובזה יתקיים הכל כדכתיב (תהלים י"ט,י') יראת ה' טהורה עמדת לעד.

בפרשת ויקרא נמצאים י"ב קרבנות כנגד י"ב ברכות האמצעיות שבתפלת י"ח, ובפרשת שמיני נמצאים ששה קרבנות כנגד שלש ראשונות ושלש אחרונות. וזה כונת המדרש (רבה קהלת פ"א,פל"א) שפרשת שמיני היה ראוי להיות התחלת ספר ויקרא, וענין מה שמתחיל במדרש (תנחומא ויקרא ב') בענין טעה בברכת המינים שמחזירין אותו שמא מין הוא שאם יהא בו צד מינות קלל עצמו ועונין הקהל אמן וכו' ובענין הגר להורות שעיקר הוא הקריאה והחשק שהגר אף שאינו מזרע ישראל מ"מ ע"י חשק שלו נתנטע בישראל ומי שהוא מין אף שהוא מזרע ישראל, כיון שלבו וחשק שלו להיפך מרצון השי"ת מתרחק משורשו.