מי השלוח, חלק ב, ספר שמות, בא

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. איתא בזה"ק (בא ל"ד.) לך אל פרעה מבעי ליה מאי בא אלא דעייל ליה קב"ה אדרין בתר אדרין. הענין בזה כי באמת האבות בגודל עבודתם קבעו קדושה בעולם וביחוד בבניהם קבעו קדושה עצומה מאוד, אכן בגלות מצרים נקטן ונצתמצם הקדושה ונתראה על הגוון שישראל היו אז דומין בפעולתם למצרים וכדאיתא במדרש (רבה אחרי פכ"ג, ב') אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית כו'. אכן השי"ת בעצמו יודע את לב ישראל, ולכן הכניס את משה רבינו אדרין בתר אדרין להראותו שישראל בשורשם המה דבוקים בהשי"ת ולעכו"ם בשורשן אין להם שום חיים וכדאיתא בזה"ק (בא ל"ד:) וכל חד וחד נקיב נוקבא ברישה כד"א (תהלים ע"ד,י"ג) שברת ראשי תנינים וגו', ובזה יש הבדל דק כי נקיבת קרום של מוח הוא טריפה במשהו, ואין לו חיים וזה שעייל לה אדרין בתר אדרין להראות לו שורש החיים של ישראל שמקושר בהשורש.

החדש הזה לכם. היינו כח לחדש יהיה לכם שתוכלו לחדש הן בדברי תורה והן בהנהגה, נותן השי"ת זה הכח לישראל. ואף שנראה שאינו מצדם כיון שהוא התחדשות, אכן השי"ת חותם עצמו על זה שההתחדשות הוא לכם.

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. מי שהוא נכרי מדברי תורה לא יבין ולא ירגיש הטעם. כי באמת טעם הפסח היא, שהאדם ירגיש טעם צאתו לחירות, וירגיש שטוב יותר משיהיה נכנע תחת שעבוד ועול טובות עולם הזה, כי במצרים היה עיקר השעבוד כדאיתא (במכילתא יתרו א') שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, לפי שהיתה משופעת בחמדות עולם הזה, כמו שנאמר (בראשית י"ג,י') כגן ה' כארץ מצרים, והיה נוח לו להיות עבד במצרים מלהיות שר בארץ אחרת. והוציאנו השי"ת ממצרים שנקבל עלינו עול תורה ומצות, ואז מבין האדם שכל אלו החמדות המה הבלים ואין בהם שורש חיים כלל. אבל מי שהוא נכרי מדברי תורה אינו מבין טובת יציאת מצרים, אף שעל הגוון יקיים גם כן מצות הפסח, לא ירגיש בו טעם כלל, למשל מי שיש לו בן משכיל וטוב וכששומע אביו שמהללים אותו אז יתענג מאוד, אבל איש נכרי אין לו שום תענוג מזה, וזה כל בן נכר לא יאכל בו.

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. ומתרגמינן כל בר ישראל דאשתמד. וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו וגו'. וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה'. בזה מראה השי"ת לישראל שכל הענינים המה הפכים מדעת הטבע, שהוא דעת עכו"ם, שאומרים שהעצם והמקרה המה מחולקים בשורשן ולא יתחלפו בשום פעם, שהעצם לא יקבל המקרה ולא ישתנה במקרה וכן המקרה לא יוכל להתהוות עצם. אבל מאמיני ה' יראו מפורש שאין כח בעצם ובמקרה רק ממה שמשפיע להם השי"ת, לכן ישתנו כפי רצון השי"ת. ועכו"ם שאומרים שהעולם הוא מקרה, הם בעצמם יתקראו מקרה, ובעצם אין להם חיים בשורש. ולכן כתיב וכל עבד איש מקנת כסף וגו' וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' היינו שיכול הגר להתנטע בישראל. כדאיתא במדרש (רבה ויקרא א',ב') ישובו יושבי בצלו (הושע י"ד,ח') אלו הגרים שבאין וחסין בצלו של הקב"ה. יחיו דגן נעשו עיקר כישראל, וזהו שממקרה יתהווה עצם. וכן בר ישראל דאשתמד יוצא מכלל ישראל, וזהו שהעצם יקבל המקרה, כי הכל הוא ברצון השי"ת, וענין קרבן פסח רומז על זה.

למען תהיה תורת ה' בפיך. הנה בלילה הראשונה של פסח צוה השי"ת שהאדם יברר את פיו. כי כחות הפה המה אכילה ושתיה ודיבור. וצוה השי"ת מצות אכילת מצה, ושתית הכוסות, ובזה יתבררו אכילות ושתיות של כל השנה, שהמצות האלו יגנו על האדם על כל השנה, שלא יבואו דברים האסורים לפיו. ונגד כח הדיבור צוה השי"ת אמירת ספור יציאת מצרים, ובזה יש הגנה על כל השנה שלא ידבר דיבורים האסורים. וזה הוא למען תהיה תורת ה' בפיך, שכל כוחות הפה יהיו מבוררים מאוד ומלאים דברי תורה.

בפרשה הזו נכתבו אלו הג' ענינים מצה מרור תפילין. מצה מורה על צמצום. מרור מורה שלא יבקש תענוגים, כדאיתא בגמ' (ברכות ה'.) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, שצריך האדם ליגיעות ובירורים וספיקות. ואח"כ הוא תפילין, שמורה על דביקות, שישראל דבוקים בהשי"ת, כי תפילין מורה על תקופות אור הנמצא בכל פעולות ישראל.

והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך. איתא בגמ' (מנחות ל"ד:) טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. טט מורה על התחלה שעדיין לא ניכר, כדאיתא בזה"ק (בראשית ג'.) שאות ט' מורה שטובו גנוז בגויה ואינו ניכר הטובה שנמצא בהמצוה. וזהו בכתפי, שבהתחלה שאדם מתחיל במעשה המצות ועבודה ואינו מרגיש בהם שום טעם וכדאיתא בגמ' (ברכות י"ז.) מסובלים במצות ואז נקרא בכתפי שהאדם סובל כמאן דטעין אכתפיה. אכן גם בזה שאדם עושה בתוך הסתר אור, אחר שעושה באהבה אף שאינו מבין העומק, גם כן השי"ת מסכים על ידו, והשי"ת יהיה עמו, וזהו שתים. ופת מורה על הרחבה, מה שהאדם מרגיש טעם כשכבר האיר לו השי"ת להבין העומק. וזהו באפריקי שהוא לשון חירות, וזהו לשון פירוקא, שהתירוץ פורק עול הקושיא ומוציא הענין ממאסר לחפשי, וזה שנזכר כמה פעמים בש"ס מאן מלכי רבנן. וזהו שתים, שהשי"ת עוזרו ומסכים עמו וסומכו ומסעדו במבטח עוז.

והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך. איתא בגמ' (מנחות ל"ד:) טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים, טט רומז על התחלה כשאדם נכנס לדברי תורה, שכל התחלות קשות, ואז צריך לבירורים ולצמצם עצמו מעניני עוה"ז הצריכים בירורים. וזה רומז טט מלשון (ישעיה י"ד,כ"ג) וטאטאתיה במטאטא, לרחק ממנו עניני עוה"ז וצריך האדם לסבול מזה כמו שנושא משא על כתפיו, וזה טט בכתפי שתים, שהאדם יצמצם עצמו בקבלה ובהשפעה וזה רומזים השני פרשיות הראשונות שבתפילין שנכתב בהם צמצום הקבלה במצה וצמצום השפעה בקדושת בכור, וכמו שנתבאר בחלק ראשון (בזו הפרשה), וכשהאדם מצמצם עצמו בהם מאיר לו השי"ת הרחבה שפת רומז להרחבה, ובן אפריקי רומז על זה, כי לשון אפר הוא כר נרחב, וכענין שכתיב (מלכים ב' י"ח,ל"ב) עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ואיתא על זה בגמ' (סנהדרין צ"ד:) שזה אפריקי, וזהו שתים השניות שבתפילין, שרומזים שהאדם יתענג מחייו ויתענג מרכושו.