מי השלוח, חלק ב, ספר שמות, בשלח

וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. להבין ענין הנס מקריעת ים סוף למה נקרא זאת נס, הלא משה רבינו וגם כל ישראל הכירו מפורש שכמו שהשי"ת ברא את הים כן יכול לבקוע ולהוביש אותו, כי באמת כל הנסים המה רק לפני דעת האדם שהוא מורגל בהנהגת הטבע. אבל לפני מי שמכיר מפורש הכרת השי"ת למה נקרא זאת נס, אכן עומק הענין בזה כמו שנתבאר בחלק ראשון ובחלק זה (יהושע ד"ה ויהי) שמשה רבינו בקע את הים שישראל יהיו מנושאים על כל התאות שבעולם הזה שיוכלו להתגבר עליהם ולעבור בחרבה, כי השי"ת הכניס כל העונג בדברי תורה, וישראל יגיעו לכל הטובות על ידי שיבחרו בדברי תורה ולא על ידי עניני עולם הזה.

ויסע משה את ישראל מים סוף וגו' ולא מצאו מים. זה שאמר הכתוב (תהלים קי"ט,ל"ו) הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע. עדות הוא דבר ברור מאוד, שדוד המלך ע"ה התפלל שהש"י יטה לבו שלא יקבל רק דברים ברורים ומותרים ושייכים לחלקו, ואפילו אם הדבר מותר אך שאינו שייך לחלקו זה נקרא בצע, וכן היה הענין כאן שהצריך משה להסיעם בעל כרחם, וקבלו מעט יותר מכפי שהיה שייך לחלקם, ולכן היה ענשם מדה במדה שאבדו מעט גם שלהם, שלא מצאו מים היינו תשוקה, כמו שנתבאר על פסוק זה (בחלק ראשון).

ויורהו ה' עץ. ומתרגמינן ואלפיה ה' אעא. בזה מורה לנו השי"ת שלא ירצה האדם לקרב להשי"ת רק גדולי דעה ותלמידי חכמים, רק אפילו גם אנשים פשוטים שנמשלים למים המרים, כשירצו לבקש השי"ת גם להם יאלף דרכי ה' ליישר ארחותם, כמו שהתפלל דוד המלך ע"ה על שלמה המלך ע"ה (תהלים ע"ב) אף שהיה מלך בן מלך שיחוס על אנשים עניים בדעת, כמו שכתיב וצדקתך לבן מלך וגו' יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע, ואין עני אלא בדעת, ועל זה נאמר (שמואל ב' י"ד,י"ד) וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וזה הוא ואלפיה ה' אעא להמתיק המר ולקרב הנדחים בארץ מצרים, וללמד תועים בינה שיכלכלו דרכם במשפט וישובו אל ה' וישומו בלבם אהבתו ויראתו ולעבדו בלבב שלם.

ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך. היינו שתמיד יהיו אזניך פתוחות לשמוע דברי תורה מחדש ותשמע באהבה כאלו לא שמעת מעולם וכדאיתא במדרש (רבה ויחי פצ"ז) מה דגים הללו גדלים במים כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהן, כך הם ישראל וכו'. והישר בעיניו תעשה, שלא תעשה שום דבר כחוב רק באהבה ובחיבה בישרות הלב (כמו שנתבאר בחלק ראשון על פסוק זה).

ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. הענין שנאמר תחילה שקראו שמו מן ואח"כ נזכר כי לא ידעו מה הוא, שהיה לו לכתוב תחילה שלא ידעו מה הוא לכן קראו שמו מן, והענין בזה שבאמת ראו מה הוא, רק שלא היה להם השגה איך יהיה להם קיום מדבר רוחני כזה, שבאמת היה להמן לבוש דק מאוד, כדאיתא בזה"ק (בשלח ס"א:) מזונא דאשתכח להו לישראל בההוא זמנא במדברא מאתר עלאה דאקרי שמים הוא, מזונא יתיר דקיקא דעייל יתיר לנפשא מכלא וכו' שהלבוש בעולם הזה שהיה להמן כמו המלאך כשיורד לעולם הזה מוכרח להתלבש בלבוש, וזה שנפלאו מאוד איך מדבר זה יהיה להם קיום בעולם, וזה שמסיים ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, שזה הוא הלחם המחיה את ישראל, שלא ישיג מאין יושפע לו מאיזה סבה, וכן לא ישיג היאך יוכל להתקיים משפע כזה, וזה הוא הקיום של ישראל שידע שלא על הלחם לבדו יחיה האדם ורק המוצא פי ה' הוא המחיה.