מי השלוח, חלק ב, ספר דברים, וילך

וילך משה וגו' ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואיתא בגמ' (ראש השנה י"א.) היום מלאו ימי ושנותי, היינו שבזה היום נשלם משה רבינו ואז ראה שכל ישראל עושים רצון השי"ת וזה נקרא היום מלאו ימי ושנותי, כי אברהם נשלם בשעת העקידה ויצחק לאחר העקדה ויעקב בנסיעתו לארץ מצרים ומשה בזה היום, ואז ראה שאין אחד מישראל שיעשה חלילה שלא כרצון השי"ת, ולעתיד יראה השי"ת לעין כל שאין שום בריה שיעשה בלי רצונו יתברך, (ואף שאיתא בזה"ק (בלק קפ"ז:) משה משה דלא פסקא טעמא וכו' משה מיד אתקשר בדרגא דיליה והיינו שמשה רבינו ע"ה היה שלם מתחלתו, אכן זה היה רק השלימות שהיה יכול להשיג בחיים ולא היה לפניו להשיג שלימות אחר רק להתעלות ולהתכלל ברעוא עלאה כדאיתא בזה"ק (בראשית מ"ד:) וזה השיג ביום האחרון מימי חייו, [הגה"ה מאחי אדמו"ר בעל ארחות חיים זצלה"ה]).

הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'. ענין מצות הקהל בשמינית כי שנת השמיטה מורה שאין שום פעולת אדם רק לה' הארץ ומלואה, ושנה השמינית הוא התחלת פעולת אדם, ועל זה היה המצוה לקרות את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם לקבוע בלבם קדושה משנת השמיטה, שגם בעסקם בפעולות אדם יכירו שהכל מהשי"ת, וכן הוא בסעודה השלישית שבשבת שרומז ג"כ לענין זה, כי יש אתוון רברבין ואתוון זעירין, אתוון רברבין הם בשנים וזעירין הם בימים, ששבת רומז גם כן לענין זה שלה' הארץ ומלואה כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת בהר ד"ה ושבתה הארץ) וששת ימי המעשה הם פעולות אדם ועיקר כוחם הוא בהתחלתם ביום א' כמו שבשנים הוא שנת השמינית כמו כן בששת ימים הוא היום הראשון, ולכן שיר של יום א' הוא מזמור כ"ד בתהלים שכתיב לה' הארץ ומלואה להמשך קדושת ההכרה זו לפעולת אדם שגם אז יכיר שהכל הוא מהשי"ת, וזה הוא הטעם שממשיכין סעודה שלישית לאור יום א' כדי לקבוע קדושת השבת ולהמשיך זאת לתוך ששת ימי המעשה.