מי השלוח, חלק ב, ספר דברים, שופטים

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך וגו'. הנה זו הסדרה נכתבה אחר פרשת עליית רגלים, שנאמר בסוף פרשת ראה והיית אך שמח שלש פעמים בשנה וגו'. הענין הוא ע"פ מה דאיתא במס' (ברכות ו':) אמר ר' חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסוע פסיעה גסה, אמר אביי לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל מצוה למרהט. והיינו כי בעת שהאדם הולך לבית המדרש לקבל ד"ת אז נמצא בו גודל תקופות ומותר להתפשט עצמו במעט תקופות, כי בזה בטח יקיים רצון השי"ת, אבל בעת יציאתו מבית המדרש אז אסור לו להראות תקופות רק לכלכל דבריו במשפט ולראות להתנהג ע"פ הד"ת שקיבל בבית המדרש, לכן נסמכה פרשה זו אחר פרשת עליות רגלים שנאמר שם והיית אך שמח, היינו בעת עלייתו לרגל אז מותר לו להתפשט בגודל שמחה, אבל אחר שהולך לביתו אז נאמר שפטים ושטרים תתן לך, שיעמוד בלבו צמצומים וגדרים לראות הארת הד"ת שקיבל בבית המקדש.

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך וגו'. כתיב (איוב כ"ח,כ"ח) הן יראת אד' היא חכמה ואיתא בגמ' (שבת ל"א:) שכן בלשון יוני קורין לאחת הן. והיינו שצריך האדם לירא את ה' להשמר מכל רע וזה הוא חכמתו של האדם, וזה הן יראת ה' הוא חכמה וכמו שכתיב (ישעיה נ"ב,י"א) הברו נשאי כלי ה' שהגוף נקרא נושא כלי ה' בכל מעשי המצות וזה שהזהיר שכל אבר שעושה מצוה ינקה עצמו ויזככו מעבירה כמו מצות ציצית שכתיב (במדבר ט"ו,ל"ט) וראיתם אתו ישמר את עיניו שלא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכן מצות אתרוג ומיניו שהמה ביד כמו שכתיב (ויקרא כ"ג,מ') ולקחתם לכם וגו' צריך להזהר שיהיה במקח ולא בגזל ואם ח"ו איננו נקי מעבירה אזי המצוה שיעשה באותו אבר לא יקובל ברצון עד אשר מנקה את עצמו כמו שכתיב (ישעיה א',ט"ו) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם וגו' ידיכם דמים מלאו וזה פירוש הברו הנקו. והנה השי"ת נתן שערים שהאדם יקבל בהם טובות ודברי תורה יכנסו דרך השערים המקבלים לתוך לב האדם, ועל זה נאמר שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך, שהלכה נקרא שפטים שמלמדים את האדם שלא יעבור על דברי תורה רק יקיים כהלכה ואם חלילה לא ישמור האדם את ההלכה על זה יש דברי אגדה המייסרים גוף האדם וזה נקרא שטרים, וע"י זה ישוב האדם אל לבו לקיים דברי תורה, ואם יברר האדם את השערים שלו ע"י שפטים ושטרים יכנסו דברי תורה ללבו.

צדק צדק תרדף. ענין שנכפל בכאן שני פעמים צדק הוא כמו שכתיב (משלי כ"א,כ') אוצר נחמד ושמן בנוה חכם וכסיל אדם יבלענו, והענין בזה כי כסיל נקרא מי שאינו מבין טעמי מצות וצמא מאוד לידע וכמו שמצינו בגמ' (עירובין ו':) מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך, היינו מי שמחמיר על עצמו במקום שאינו מבין טעם הדבר זה נקרא כסיל אף שבעומק לבו ירא את ה', אכן מפני שאינו מבין עומקו נקרא במקום הזה כסיל, ולכן יען שמכיר שאינו מבין וצמא לשמוע דברי תורה כאשר יגיע להשיג הדבר נבלע לו בעצמיו, וכמו שאיתא בגמ' (ברכות כ"ד:) אבלעא לי וכמו שנתבאר בחלק ראשון (משלי כ"א), וזה צדק צדק תרדף אף במקום שלא יבין טעם המצוה לא ירף לבו, ולכן סיים למען תחיה וירשת את הארץ שמבטיח לו השי"ת שיפתח לו שערי בינה להבין טעמי התורה והמצוה וזה נקרא וירשת את הארץ כמו שאיתא בגמ' (בבא בתרא קכ"ט:) ירושה אין לה הפסק, והוא שהולך באורח ישר, שכשאינו מבין אז יש הפסק בין השגתו לעצם הטובה וכשמבין נקרא ירושה שאין לה הפסק.

צדק צדק תרדף. הענין שנכפל בכאן צדק, הראשון הוא נגד השי"ת שידקדק במעשיו עד כחוט השערה, והשני הוא נגד חבירו שבאם יראה שחבירו חלילה עבר רצון השי"ת וירצה לכעוס עליו, על זה נאמר צדק שהשי"ת לא ירצה שאחד יקטרג על חבירו וכמו שנתבאר בחלק ראשון (פ' בהר ד"ה ולא תונו), כמו שהסנהדרין היה מלינים את הדין אף שידעו ששפטו משפט צדק, אכן פן יאיר השי"ת את עיניהם ויפתח להם אור חדש ללמד זכות על נפש מישראל.

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך וגו'. היינו שלא תשיג כח הנבראים יותר ממה שנמצא בהם וכמו שנתבאר בחלק ראשון (פ' אמור) על פסוק ובארצכם לא תעשו.

לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו'. בזה מזהיר הפסוק שלא לכעוס כל כך על עוברי רצונו עד שיקוץ בחיים, כמו שמצינו באליהו (מלכים א' י"ח,ל"ט) שפעל בתפילתו שכל ישראל הכירו וענו ה' הוא האלהים וגו' ואח"כ שנס מתניו ורץ לפני אחאב וכשבא אחאב לביתו וספר לאיזבל את כל אשר עשה אליהו ואיזבל שלחה לאליהו דברי חירופין, ע"ז כעס אליהו ואמר קח נפשי, וכן יונה שקץ בחייו, על זה מזהיר הפסוק שלא יתפלל האדם כן וכמו שנתבאר בחלק ראשון על פסוק זה (עיין ח"א).

וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' ושרת בשם ה' אלהיו וגו'. זה רומז שלא לדחות שום נפש מישראל שיש לו תשוקה להמשך אחר ה', אף שאין לבו מבורר עדיין בשלימות אך בטח יסייע לו השי"ת ועל זה נאמר ושרת בשם ה' אלהיו וגו'.

ואכלת את שלל איביך אשר נתן ה' אלהיך לך. כל הטובות הכין השי"ת רק לישראל כדאיתא בגמ (יבמות ג'.) אפילו הספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל, ורק שפזר השי"ת כל הטובות וכדאיתא בגמ' (שבת פ"ח:) ה' יתן אמר המבשרות צבא רב (תהלים ס"ח,י"ב) כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות, אומר הוא טובה מפורשת בהפלגת שפע, וטובה מפורשת הוא רק בשביל ישראל והם מינה השי"ת לשומרים וכדאיתא בגמ' (ע"ז מ':) ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים שהוא שמר שבעים שנה את היין תפוחים בשביל רבינו הקדוש ונתראה מפורש שכל הזמן שהיה משומר תחת ידו היה רק בשביל רבינו הקדוש, וכל הטובות שיש להם הוא שכר שמירתם וטרחתם, אכן אם יעיקו לכם אז נאמר ואכלת את שלל איביך אשר נתן ה' אלהיך לך שתטול את שלך ויהיה לך כל הטובה.

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה. על זה נאמר (תהלים כ"ז,ד') שבתי בבית ה' כל ימי חיי. בית הוא נייחא, אבל דרך הוא טרדה, לכן התפלל דוד המלך ע"ה שיהיה תמיד בנייחא בלי שום טרדה, וזה שהזהיר כאן שאפילו בשעת טרדה וכעס ימצא בהאדם ישוב הדעת שלא יקלקל דבר שיוכל להנות ממנה אפילו הנאה קטנה, לכן כתיב כי תצור וגו' להלחם עליה מכל מקום לא תשחית את עצה, ובזה יש מעלה לישראל שאפילו בעת כעסם נמצא בהם ישוב הדעת וכמו שנאמר (שמות ח',י"ח) והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב, שהשי"ת יברר שישראל אינם רוצים רק הנקודה הטובה הנמצא בכל דבר (וכמו שנתבאר על פסוק זה בחלק זה).

רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחת וכרת וגו'. מזה הפסוק הקשו על הרמב"ם ז"ל [הלכות טומאת מת פ"ט הי"ב] שסובר שספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא, הלא כתיב רק עץ אשר תדע בודאי כי לא עץ מאכל הוא אבל ספקו אסור, אכן מה שהתורה מקילה בספק מפני שלא תחמיר על ישראל בספק איסור לאהבת ישראל, אבל כאן מה שאסרה התורה להשחית עץ מאכל הוא גם כן לאהבת ישראל שיהנה ממנו נמצא שגם בספק לא ישחית כי זה הוא מחמת טובת ישראל.

כי ימצא חלל באדמה וגו' לא נודע מי הכהו. כתיב (תהלים י"ט,י"ג) שגיאות מי יבין מנסתרות נקני, שגיאות נקרא מה שמצינו בגמ' בהרבה מקומות ששאל אחד את חבירו על שעשה שלא כהלכה והשיב לו לאו אדעתאי כדאיתא בגמ' (ברכות כ"ו. חולין ו'.), ונסתרות נקרא מה שנמצא הטעות בלב ואין האדם מרגיש כלל ולכן נכשל בהרבה דברים שלא מדעת וזה כי ימצא חלל וגו' לא נודע מי הכהו שמרמז בפרט האדם על חטא מקרה לילה שאין האדם מבורר מנסתרות, ולכן היו מתפללים כפר לעמך ישראל לבררם מנסתרות, וזה הענין שאיתא במדרש (רבה ויגש צ"ד) על פסוק וירא את העגלות וגו' בשעה שפירשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק שרמז לו שבעת שפירש ממנו היה נצרך להתברר מנסתרות כמו שכתיב (תהלים ק"ה,י"ט) עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו שהדברי תורה היו מצרפים ומבררים אותו מנסתרות וכדאיתא בזה"ק (מקץ ק"צ:) עד לא אירע ליוסף ההוא עובדא לא אקרי צדיק וכו' ואח"כ כאשר נתברר בשלימות אז שלח מלך ויתירהו ואיתא בזה"ק (מקץ קצ"ה.) שלח מלך דא קב"ה וזה דאיתא בזה"ק (מצורע נ"ה.) עד עת בא דברו דמאן אלא עד בא דברו דיוסף, ואתבחין ההוא מלה הה"ד אמרת ה' צרפתהו.