מי השלוח, חלק ב, ספר דברים, עקב

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו'. זה שאמר הכתוב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. עליון רומז על אשר נעלם מתפיסת האדם משפטי ה' ורק שהאדם רואה בתפיסתו שיד השי"ת על העליונה, אבל לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיה י"ב,א') ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, וזהו והיה עקב תשמעון שבסוף יראו הכל את המשפטים האלה ויבינו שהכל במשפט ויודו לשמו.

כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא. איתא בגמ' (ברכות ל"ג.) גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות וכו' גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות וכו' ונראה שנוכל לומר שגדולה אכילת ישראל וכל דבר נצרך סייעתא שיהיה כשר לאכילת ישראל ושיבוא הדבר לתוך הקרבים של ישראל, שהקרבים נכתב גם כן בין שתי אותיות שכתיב כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא, ובקרבך נקרא קרבים כמו שכתיב (תהלים ק"ג) וכל קרבי את שם קדשו ודרשינן בגמ' (ברכות י'.) על הקרבים וזה דאיתא בגמ' (תענית י"א:) כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש.

המוציא לך מים מצור החלמיש. כתיב (ישעיה נ"א,א') הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וגו'. בזה מורה השי"ת לישראל שלא יתייאשו מישועה, הביטו אל צור חצבתם הוא אברהם אבינו שאחד קראתיו היינו שנולד שיהיה בטבע עקר, וכן מקבת בור נקרתם הוא שרה שאיתא במדרש (רבה לך פמ"ז,ב') עיקר מטרון לא הוה לה, וכיון שהם בטבע לא היו ראוים להוליד לא היה בהם שום כח תפלה כלל מצדם, ומכל מקום ואברכהו שנתקיים אצלו הברכה (בראשית כ"ב,י"ז) כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך, מזה יאמין האדם כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה מאחר שכבר היתה בנויה מהשי"ת ועל זה יש כח תפלה יותר שיש טענה מה תעשה לשמך הגדול המחולל, וזה קל וחומר מאברהם ושרה שלא היה ראוים כלל להוליד וברכם ה', וזה קל וחומר דלא הוה הוה דהוה לא כל שכן, וזה שכתיב (ישעיה שם) וישם מדברה כעדן, שעדן הוא היפוך מחורבה שלא יחשבו ישראל שאבד סברם שמצור שנחצבו ממנו יבינו שיש תקוה שישובו בנים לגבולם, וזה המוציא לך מים מצור החלמיש שחלמיש הוא הקשה מכל אבנים שאין בו לחלוחית כלל, ומשם מוציא השי"ת מים שהוא היפוך מתפיסת אדם לגמרי.

וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. זה הוא עיקר לזכור את הנותן בכל דבר. וכמו שמצינו שכתיב במעשרות (דברים כ"ו,י"ג) לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, ואיתא על זה בגמ' (ברכות מ':) לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואפילו בדברי תורה אם אין האדם זוכר נותן התורה אין חכמתו נחשבת לכלום. ולכן הציב השי"ת שהאדם לא יוכל לחיות בלא מאכל כדי שיהא חסר ויוצרך השתדלות רב ויזכור את המשפיע, וזה הוא מעלת ישראל שזוכרים תמיד במשפיע הטובה ועל ידי זה מקבל הפנימיות מהמאכל, כי באמת בכל דבר יש סגולה פרטית כמו יין שמשמח הלב כמו שכתיב (תהלים ק"ד,ט"ו) ויין ישמח לבב אנוש וכו' ותמרים מסיר הדאגה כדאיתא בגמ (כתובות י':) וכן להיפוך מצינו בגמ' (ברכות ל"ו.) שקמחא דשערי קשה לקוקיאני, וכן מה שיש חמשת מיני דגן יש בזה עומק שדוקא במינים אלו יקבל האדם כח וחיזוק, וכן מה שאמרו שיעור כזית, ששמן מורה על ראשית חכמה יראת ה', שעל זה הוא כל הענינים שלא יאמר האדם כחי ועצם ידי, רק יזכור שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם, שעיקר החיות היא המוצא פי ה' שנמצא בעומק בכל דבר, ועל זה מברך האדם שיושפע לו כח וגבורה ממה שקיבל לתוכו שיוכל לעבוד בכח זה את השי"ת כמו שכתיב (משלי ט', י"א) כי בי ירבו ימיך וגו'.

ובתבערה ובמסה ובקברת התאוה מקצפים הייתם את ה'. מורה לנו הכתוב שלא יהיה לאדם תקופות לומר זכיתי לבי רק ישמור דרכיו בכל רגע, וביותר על אלו הג' דברים ישמור נפשו, היינו מתבערה הוא המרה שחורה הנצמח מכעס, ומסה הוא ספק בטחון הנצמח מחסרון אמונה, וקברת התאוה כמשמעו, מאלו הג' צריך האדם להשמר מאד שחלילה לא יקציף בזה את ה'.

ממרים הייתם עם ה'. היינו שאף שהייתם ממרים מכל מקום הייתם עם ה' שהייתם מדובקים ברצון השי"ת.

ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. זה נאמר נגד דעת בני אדם כאשר יתאספו באגודה ללמוד דברי תורה כדכתיב (הושע י"ד,ג') קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואח"כ בצאתו אל השוק סר הכל מלבו ויאמר מה בצע לי בזה יען שלא אזכור אח"כ, ע"ז נאמר ומלתם לשון וקטפת מלילות בידך שתשנה ותשלש הרבה פעמים עד שיקבע בלבבך וכמו שכתיב אבנים שחקו מים (איוב י"ד,י"ט) שדברי תורה ישחקו לבך שהוא כאבן, וזה ומלתם את ערלת לבבכם שימלול הדברי תורה הרבה פעמים עד שיקבעו בלבו.

בפרשה הזה יש צ"ג שמות הויה נגד צ"ג כלים שהוציאו מלשכת הכלים בכל יום (תמיד פ"ג ל'.) ועיין ירושלמי (חגיגה פרק ג' משנה ח' כ'.).