מי השלוח, חלק א, ליקוטי הש"ס, מסכת ברכות נד

לא יתפלל אדם אחורי רבו. היינו שיתפלל אל הקב"ה שישפיע לו ד"ת כמו לרבו וזאת הוא אסור, כי התפלה צריך להיות להקב"ה שהוא כל יכול, וכשהוא מתפלל להש"י שיושיע לו על פי השגתו אז אינו מאמין בהש"י בשלימות, כי למה לא יתפלל שיושיע לו בלי גבול, וכמו שנתבאר על פסוק ושור או שה אותו וכו' [פרשת אמור].

רב צלי של שבת בערב שבת. זש"ה (תהלים ס"ט,י"ט) קרבה אל נפשי גאלה, כי הש"י, יכול לקרב העתים כמו שמבואר על משנה דעדיות [ד"ה במשנה] על מאמר ומספר הדורות לפניו, כך צלי רב דשבת בערב שבת, וכמו כן יכול הקב"ה לקרב הישועה כי הזמן הוא ביד הש"י לבדו.

תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע ושאלו תפלת ערבית רשות או חובה. תפלת ערבית היינו להרעים ולצעוק לה' על צער ישראל שהם בגלות, ושאל רשות או חובה אם חובה להתפלל מחמת שבכל צרתם לו צר, או הוא רשות כי לעת עתה קודם שנגמר הבירור האמיתי ואין שום דבר מבורר עוד לכן אין חובה להתפלל, וכאשר בא גר עמוני לפניהם ונפסקה הלכה שהוא מותר לבא בקהל מפני שעדיין לא נגמר הבירור, כי לימות המשיח אין מקבלין גרים ועתה מה שמקבלין הוא מחמת שלא נגמר הבירור ועדיין יש ניצוצות קדושה הצריכים להתלקט, ולכן עתה ההלכה שתפלת ערבית רשות, אבל לעתיד יהיה תפלת ערבית חובה כי אז יהיה היחוד בשלימות ויהיה צערם נוגע בהש"י, ואותו תלמיד ר' שמעון היה כי הוא בא לשאול אם להתפלל שינצל מצער מערה, ובעת שבא גר עמוני הבין גם רבן גמליאל כי ההלכה הוא כר' יהושע, ואמר לו עשה בשביל כבוד אבא, היינו הלא דעתי ג"כ היה בשביל כבוד שמים ונתפייס, אך אח"ז נתנו לרבן גמליאל ג' שבתות ולר' אליעזר נתנו שבת אחת ע"פ מה שכתוב (משלי ח',י"ד) לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה, עצה ותושיה בינה גבורה היינו ארבע, והבינה נשאר לחלקו של ר' אלעזר כי בעוה"ז שייך הבינה להכהן.