מי השלוח, חלק א, ספר במדבר, שלח

וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים. איתא בזוה"ק (במדבר קנ"ט.) תלת עלמין אית ליה לקוב"ה, עלמא דגניז בגוה ולא אתידע כלל, ועלמא דאתידע בה תמיד, ועלמא דאתידע ולא אתידע. והענין בזה כי יש שאין תפלה מועיל לו כלל וזה נקרא עלמא דלא אתידע כלל, היינו שנגד האדם הזה הקב"ה מסלק כבודו לעילא. ועלמא דאתידע ביה תמיד, הוא נגד האדם שהש"י הוא תמיד בעזרו ומסיעו אף בלא תפלה ולא יוצטרך לתפלה. עלמא דאתידע ולא אתידע, הוא נגד אדם שאין לו סיעתא בלא תפלה אך ע"י תפלה הוא נענה, ולאדם הזה יבא בלב רצון לתפלה, כי לאלו השנים הראשונים לא יבא שום רצון בלב להתפלל, וכן הוא הענין כי ההולך בסיעתא לא יצטרך לתפלה ומי שלא יועיל לו תפלה ג"כ לא יבא לו בלב שום רצון לתפלה, אך האדם כאשר לא יבא לו רצון לתפלה צריך להבין מפני מה אין בו רצון, אם הוא מפני שלא יועיל לו או מפני שאין צריך, וכמו כן הענין במרגלים, והמרגלים לא היה מועיל להם שום תפלה לפיכך לא בא בלבם רצון תפלה, וכלב היה צריך לתפלה לפיכך נשתטח על קברי אבותיו והתפלל, ויהושע לא היה צריך לתפלה כי הלך בסיעתא מה' כמ"ש בזוה"ק (במדבר קנ"ח:) כי משה ברכו בסיעתא עילאה, לפיכך לא היה צריך לתפלה [שבזה הפרשה נכלל כל עניני תפלה, כי מי שצריך רחמים גדולים שולח השי"ת בלב הצדיק ומנהיג הדור לברכו ולהתפלל עליו וזה היה יהושע שמשה רבנו ברכו והתפלל עליו, וכלב לא היה צריך לתפלת משה לכן לא בא בלב משה רבינו להתפלל עליו ורק בעצמו התפלל, ולהמרגלים לא הועיל תפלה לכן לא בא בלב משה רבינו להתפלל עליהם, וצדיק הדור צריך לזה מבינות גדול להבין מפני מה לא בא רצון בלבו להתפלל, אם מחמת שאינו נצרך לו תפלה או מחמת שלא יועיל לו תפלה. תשלום.].

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. הנה אות יו"ד רומז לתמימות כי היא נקודה קטנה, ועי"ז הוסיף לו היו"ד כי איתא בגמ' [קדושין נ"ח:] האומר לחבירו צא וקדש לי אשה והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני ואמר הגמ' ע"ז אלא שנהג בו מנהג רמאות, וכן היה נראה גם כאן ביהושע כי משה שלח אותו לתור את ארץ ישראל ולבסוף נסתיים הדבר שלעצמו תר אותה והיה נראה שהליכתו לא היה בתמימות, לכן הוסיף לו אות יו"ד שמורה עליו שהוא תמים בכל מעשיו, וזה שתרגום יונתן בן עוזיאל וכד חמי משה ענוותנותו דהושע קרא להושע בר נון יהושע.

ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ וכו' אפס כי עז העם. להיות כי גנו את הארץ בעשר דברים של גנות, כי היו עשרה מרגלים וכל אחד אמר דבר אחד ושם כל אחד מורה על הדבר שאמר וגינה בה את הארץ, והמבין יבין.

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת. איתא בגמ' (מנחות נ"ט.) יש טעונות שמן ולבונה שמן ולא לבונה ולבונה ולא שמן. שמן מורה על תפארת לו מן האדם, היינו שיהיה האדם צדיק וטהור בעומק לבו ויהיה כוונתו לש"ש כמו שיתבאר במקומו [לעיל ח"א פ' וישב ד"ה ויהי ער], ולבונה מורה על תפארת לעושיה היינו שיהיה תפארת לאדם העושה לעיני אדם, והנה האדם צריך לראות שכל מעשיו יהיו תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, אך לפעמים נמצא עת לעשות לה' שאין האדם צריך להשגיח על תפארת לעושיה רק שיהיה כוונתו לש"ש, כמ"ש (תהלים קי"ט,קכ"ו) עת לעשות לה' הפרו תורתך, ולפעמים זה הוא רצון הש"י, וגם לפעמים ימצא להיפך אף כי כוונת האדם הוא לש"ש אסור לעשות נגד התורה, וגם המקושש אף שהיתה כוונתו לש"ש כדאיתא במדרש [תרגום יונתן כאן] מ"מ נענש, כי אין רצון הש"י שהאדם יכניס עצמו בדבר כזה, רק לכשיאונה לידו דבר שיש לה תפארת מן האדם, אין צריך להשגיח על תפארת לעושיה ולא להכניס עצמו בזה לכתחילה, כי לכתחילה צריך לראות שימצא חן בעיני אלקים ואדם.

ועשו להם ציצית. הענין שנסמוך פרשת ציצית לפ' המקושש כי ציצית מרמזין על יראה כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם, ושבת מרמז על גודל תקופות כי מרמז על יום שכלו שבת שאז יסתלקו כל היראות כמאמר המדרש [תורת כהנים בחוקותי פרשה ג',ג'] אני אטייל עמכם בג"ע ומצות בטילות לעתיד לבא [נדה ס"א:], והיה בדעת המקושש כי בשבת אין צריך להשתמש במדות היראה, ובאמת עתה קודם הברור צריך להשתמש ביראה ובפרט לעשות מעשה.

ועשו להם ציצית. הענין של ציצית הנקראים ג"כ גדילים. ציצית מורה על יראה שלא יהיה האדם חכם בעיניו לעבור על ד"ת אף כחוט השערה ויראה גם להיות נקי מעיני האדם. וגדיל מורה על תקופות שלא ירך האדם מפני המקטריגים עליו בשנאה ויהיה תקיף בדעתו נגדם.

בהסדרה הזאת נמצא ששה ענינים והם נגד ששה דברים שאמר דהע"ה בספר תהלים [י"ט,ח']. תורת ה' תמימה משיבת נפש, היא נגד פרשת נסכים כי פ' הנסכים ניתן להם להחיות ולהשיב נפשם אחר מעשה המרגלים, לפיכך ניתן להם פ' נסכים שרומז על שמחה כפתיחת רבי תנחומא [שלח י"ד] לך אכול בשמחה לחמך ורמז להם כי שמחו את הש"י במעשה הזאת. וזה ניתן להם אחר שסברו שחטאו עד עומק חיותם וזה כוונות המדרש (במדבר רבה פרשה ט"ז,ד') נכרים היו המרגלים, כי שורש עניין גוי הוא כעס וזאת המדה אין לה שום חלק בישראל. וע"ז נאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש היינו שהשיב את נפשם, כי באמת כוונו לרצון הש"י, כי מאמר הש"י (בראשית ט"ו,ט"ז) ודור רביעי ישובו הנה. ובאמת היה ביכולתם לשבח את הארץ רק שהיה להם בינה בלבם מאת ה' שבזה שגינו אותה, כוונו לרצון הש"י וניתן להם פ' נסכים. וזה נקרא (שיר השירים ה',א') שתיתי ייני, היינו ששמחו את ה' במה שהיו מניחים א"ע להיות מנוצחים מהש"י וזה לא יוכל כי אם ישראל. כי אין גוי מביא נסכים בלא זבח רק ישראל כדאיתא במנחות [ע"ג:] לפי שאין נכרי יכול להסכים להיות מנוצח מה' כמבואר. עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. עדות הוא דבר ברור וזה הוא נגד יהושע כי בעוד שאין ברור לאדם טעמי המצות יוכל בקל להתפתות לכל דבר שיבא נכחו. אך כאשר נגלו לו טעמי המצות לא יוכל עוד להתפתות. ולפי שיהושע היה לו מדות התמימות כמו שנתבאר ולכן קבע אותו הש"י באוהל משה, כי ממשה רבע"ה היה מניח א"ע להתפתות כי לא נתפתה רק לטוב, וזה שנקרא שמו יהושע. פקודי ה' ישרים משמחי לב, פקודי ה' היינו גזירות ואזהרות ה' אף שנראים כגזירות הם בעומק מלא רחמנות ואהבה וזה נגד פרשת מקושש, אף כי בשבת הזהיר הש"י כמה אזהרות ונאמר מחלליה וכו', וזה מפני שיש בשבת טובה עמוקה וירא פן לא יקבלו אותה בשלמות, על זה הזהיר הקב"ה שלא לאבד הטובה רק לקבלה בשלימות וכמו שהאב יאיים על בנו מפני אהבתו. מצות ה' ברה מאירת עינים. זה נגד פ' ציצית כי ציצית מורה על יראה וע"י יראה שיהיה לאדם עי"ז יאיר ה' את עיניו. וכמו דאיתא (במדרש) [בגמ' מנחות מ"ג:] כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומקבל פני השכינה. יראת ה' טהורה עומדת לעד. הוא נגד מצות חלה והוא שלא יניח האדם מלהמליך את הש"י עליו אף רגע אחת. ואף כי המליך את ה' בהפרישו מהתבואה תרומות ומעשרות, עכ"ז כאשר ירצה להנות ולאכול מהתבואה צריך להיות ביראה ולהמליך את ה' ולהפריש חלה. משפטי ה' אמת צדקו יחדו. הוא נגד פ' וכי תשגו, והוא רומז שאין שום סתירה במצות ה' שיסתרו זא"ז כמאמר הגמ' [הוריות י"ג.] אף שבכאן נאמר פר לעולה ושעיר לחטאת ובפר' ויקרא נאמר פר לחטאת. וכמו שתירץ שם הגמ' כאן בעבודה זרה וכאן בשאר מצות ואין שום סתירה.