מי השלוח, חלק א, ספר במדבר, בהעלותך

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. והנה מה שנכתב שבעת הנרות ולא ששת הנרות, כי כל הנרות היו מצדדים כלפי נר האמצעי, אך הענין בזה כי אף במקום שכונת האדם לשם שמים צריך להבין ולהשכיל איך יעשה ואיך הוא רצון הש"י, וז"ש שבעת הנרות, כי נר השביעי הוא נגד כוונה לש"ש, וגם זאת צריך להטה כלפי שכינה היינו שיבין עומק רצון הש"י להיכן הוא נוטה, וזה נתבאר בסוף הסדרה שנרשם חטא על משה ואהרן ומרים. וזה רומז (קהלת י',א') כי יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, היינו שהוסכם בדעתם שירשם חטא עליהם בכדי שישלם רצון הש"י, כי בזה הסדרה יצא לפועל מדרגות מרבע"ה כמו שיתבאר בפסוק פה אל פה, והוסכם דעת מרים ואהרן שירשום עליהם חטא בכדי שיצא לאור שיוכר ויובן מדרגות משרבע"ה, וזה פירש וטהר לבנו לעבדך באמת, כי אף שנאמר לעבדך ובאם אינו אמת לא נקרא עבודת ה', אך כי גם בעבודת ה' ימצא עומק עמוק יותר מהשגת האדם בדעתו שישיג בכוונה לש"ש, כי נמצא לפעמים סכלות מעט שיקר מחכמה ומכבוד, אך נאמר סכלות מעט שצריך האדם לראות למעט שלא יצא לפועל רק דבר מועט מחסרונו.

ויעש כן אהרן. פירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, שינה פירוש שלא היה אצלו כדבר ושונה בה, שעשה כדעת האדם בהרגל, רק תמיד היה עושה את המצוה כדבר חדש שאדם עושה בשמחה ובזריזות, וזה שאמר בגמ' (ר"ה ט"ז:) חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו, כי נבלה מורה על דבר שיצא מאתה החיים וכן הוא העושה מצוה בלא שמחה וזריזות, רק כמצות אנשים מלומדה דומה שאין בה חיים, ולכן ברגל לפי שהש"י משפיע חיים לישראל צריך האדם לקבל החיים בשמחה.

ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. איתא בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל [פרשת בהעלותך] שע"ז נאמר ויעש כן לפי שהיה נראה ששינה, מחמת שבצווי נאמר יאירו שבעת הנרות, פירש שמעצמו יאירו ולא שיעשה הוא גמר הדלקתן, ואח"כ נאמר העלה נרותיה ומשמע שהיה עושה כל ההדלקה וע"ז נאמר ויעש כן אהרן. והענין בזה כי עסק הכהן היה תמיד לזכות ולברר את מעשה בני ישראל לפני המקום ולתקן את מעשיהם שעשו, אף שהיו נראים כאינם מהוגנים היה אהרן הכהן מעלה אותם בקדושתו ובתפלתו עד שנעשו כזכיות וזה הוא דוקא אחר המעשה, אך קודם המעשה לא יסמוך האדם ע"ז רק צריך להזהר עד מקום שידו מגעת. וזהו ביאור הפסוק בהעלותך את הנרות, כי אף שהיה אהרן מתקן ומעלה את מעשה בני ישראל והוא משפיע להם אור, ועכ"ז אל מול פני המנורה יאירו, היינו שיזהיר אותם כי קודם המעשה יראו שיאירו מעצמם, היינו שיעשו מעשים כשרים ומבוררים ולא יסמכו ע"ז שאהרן מעלה אותם, וזה ויעש כן אהרן, כי קודם ראה שהזהיר שלא יסמכו עליו שיתקן כל אחד ואחד עד מקום שידו מגעת, ועל מעשים הנעשים כבר תקן אהרן את הכל, וזה העלה נרותיה העלה הוא לשון עבר, וזהו שלא שינה.

וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו. השלשה דברים האלה הם נגד שלשה דברים שהזהירו חז"ל במס' אבות [פ"ג מ"א] הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת הוא נגד והעבירו תער, כי שערות מורה על כעס (זוהר במדבר קנ"א:) והוא נגד מאין באת, כי האדם כשיבין מאין בא לא יוכל לכעוס אף על בריה קטנה כי יבין ערכו. והזה עליהם מי חטאת הוא נגד לאן אתה הולך, שיהיה לאדם ישוב הדעת בכל דבר שיעשה באם יהיה מהמעשה הזה קיום וחיים נצחיים אף כשיעדר הגוף, וזהו מורה הזאות מי חטאת שכבר נשרף ונעשה אפר. וכבסו בגדיהם הוא נגד לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, היינו שהאדם יברר ויצרף מעשיו תמיד שיהיו מזוככים כמ"ש (קהלת ט',ח') בכל עת יהיו בגדיך לבנים, [שגוון לבן הוא רחוק ומושלל מכל גוון הנצבע, כי הרבה דברים הם בגוון לבן בלא שום פעולה רק נבראו כך, כי הגוון הלבן הוא הכנה לצבוע בהדבר כל הגוונים, כן יהיה האדם תמיד מוכן ויצפה לישועת השי"ת. תשלום.]. והטהרו מורה שיעשו לעצמם גדרים ויקדשו עצמם אף במותר להם, שהגדר שהאדם עושה לעצמו יועיל לו להצילו מכל דבר רע יותר ממה שאזהרות האיסור מועיל, כדאיתא בגמ' (נדרים ח'.) מנין שנשבעין לדבר מצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה וכו', והוא שעומד לו אף בשעת הנסיון כדאיתא בגמרא (נדרים ל"ב:) בעידנא דיצה"ר לית מאן דמדכר ליצר טוב, כי אז נשכח מאדם כל חומר האיסור שיש בהמעשה כמבואר על פסוק מה בצע [לעיל פ' וישב ד"ה ויאמר], אך הגדר שהאדם עושה לעצמו לא ישכח ממנו ויעמוד לו אף בשעת הנסיון. כאשר סיפר רב וקדוש אחד בעצמו, שאירע לו נסיון ונסתם ממנו חומר האסור שבדבר הזה, אך זאת זכר שעשה לעצמו גדר שלא יעשה דבר שלא יגיע ממנה נחת רוח להש"י, ואמר אל לבו אף שאין בכאן איסור, מ"מ מה נחת רוח יהיה להש"י מהמעשה הזה, ותיכף שנתן זאת אל לבו זכר חומר האיסור שהיה בהמעשה.

והעבירו תער על כל בשרם. ענין קדושת הלוים שהיה בהעברת שער, ובנזיר כתיב גדל פרע שער ראשו, כי שערות מורה על כעס כמבואר בזוה"ק (במדבר קנ"א:) והלוים היו מנוקים ומזוככים מתאווה לכן צריכים להעביר השער, ונזיר היינו שנכנס חסרונו במדות התאווה כמבואר בגמרא (נדרים ט':) מעשה בשמעון הצדיק, ונגד תאוה יש עצה שהאדם יכניס עצמו בכעס כמ"ש בגמ' [קידושין מ'.] ילבש שחורים היינו מרה שחורה והוא ג"כ ענין כעס, וזה עצה להנצל מתאווה לכנוס עצמו בכעס, וזה שנצטווה לגדל פרע כמו שמבואר על פסוק וישלח את העורב [לעיל פ' נח].

ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' וכו'. כי נסיעה הוא שהאדם יוצא לדרך ולא יודע מה יולד לו צריך להרעים ולצעוק לה', וזה שקודם כל נסיעה היו תוקעין תרועה, כי תרועה היינו קול רעם וגם ביו"ט היו תוקעים, כי בשינוי הזמן צריך האדם לצעוק לה' שישמרו מכל דבר רע שיבא נגדו, ועתה שהתחילו לנסוע לארץ ישראל ונסע הארון, קודם כתיב ויאמר משה קומה ה' היינו שהתחיל להתפלל שיהיה נסיעה הזו לשלום מכל פגע רע בדרך.

ויהי העם כמתאננים. [ויאמר משה לחובב. ענין הסדר מאלו הענינים כי כאשר נסדרו הדגלים והיו קרובים ליכנס לארץ ישראל חלשה דעתו של משה כי ידע שהוא לא יביאם לארץ ישראל ומחמת זה רצה לקרב את יתרו ומחמת. תשלום.] שקשים גרים לישראל וכו' [נדה י"ג:], כי ישראל נקראו גחלת והאומות להבה היינו כי לבות בני ישראל מלאים שמחה, והאומות אף שנראים שמחים אך באמת לבם מלא עצבות, וכאשר נאמר ליתרו והיה הטוב ההוא וכו' והטבנו לך, ונכנס בלבו ד"ת האלו אז יצא העצבות שבלבו והיה קשה לישראל, ע"כ נאמר תיכף אחר זה ויהי העם כמתאוננים כמו שנעכר מים צלולים, ואח"ז שבו כבראשונה.

מאין לי בשר. היינו כי בחינות משה הוא המן כמ"ש (שמות ט"ז,ד') הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. מן השמים היינו בבהירות ומצדו היה הלחם בבהירות גדול מכל הטובות שבעוה"ז. ובשר היינו הטובה מלחם כי בשר הוא הרחבה כמ"ש (דברים י"ב,כ') כי ירחיב וכו', לא היה מבחינות משה כלל בעוה"ז רק בחיי עוה"ב. ולכן אמר העם אשר אנוכי בקרבו היינו מבחינות שלי איך אתן להם בשר, אך לאשר אז החל בחינות יהושע לכן ניתן להם בשר, כי אצל יהושע נקרא בשר החירות משעבוד מלכיות, ולכן התנבאו אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס, וגם בזה הבשר היה הרחבה מעין עוה"ב, כי אף כשראו שחבריהם מתים עכ"ז לא הניחו מלאכול כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז.

ויאמר לו משה המקנא אתה לי. לי הוא דבר שהוא ממני, כי אותה הנבואה היתה להם ממשה רבע"ה כמ"ש ויאצל מן הרוח אשר עליו ונתן על שבעים איש, ומי יתן כל עם ה' וכו' כי יתן ה' את רוחו עליהם. היינו אף כי יתן ה' מרוחו עליהם ולא יהיה מצדי, ג"כ לא היתי מקנא להם.

ותדבר מרים ואהרן במשה וכו' אם יהיה נביאכם ה' במראה וכו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידת ותמנת ה' יביט. הענין מצינו בגמ' אף שלמה המלך בקשו למנות וכו' להטה אש סביבם וכו' עד שיצתה בת קול המעמך ישלמנה וכו' (סנהדרין ק"ד:). הענין בזה כי באמת נמסר לאנשי כנסת הגדולה כל הלכות כפי אשר יצא מאתם, ולכן כפי ההלכה רצו לפסוק להיות שלמה נמנה וכו', עד שיצתה בת קול המעמך ישלמנה, היינו שנפתח להם האור בפירוש של שלמה המלך ואז ראו מפורש האור שלו אשר הוא יותר ויותר מכפי השגתם, אזי עוד לא אמרו ולא מידי, וכן כשאמר הש"י להם כאן, לא כן עבדי משה, ובאמרו אליהם פה אל פה אדבר, היינו תיכף כשיצא הדבור מן הש"י המלות האלו אז ראו מפרש האור וההשגה של מרבע"ה עין בעין, וכאשר אמר הש"י תיבות בו, נעלם מהם ואז הבינו מדרגות משה רבינו ע"ה, וכמו כן כשאמר הש"י ותמונת ה' נכנס בלבם האור וההשגה של משה רבע"ה וכאשר אמר תיבת יביט נסתם מהם, וגם אח"כ נשאר בלבם זאת ההשגה שהיו משיגים לפעמים כהשגות משרבע"ה, אך שהיו יודעים שזה אין שייך להם רק למדרגות מרע"ה והשיגו מה שחסר להם נגד מדרגות מרע"ה, כי קודם זה היו סוברים שאין שום מדרגה למעלה ממדרגותם, ואח"ז נודע להם שיש למעלה, אך בשעת החטא לא הבינו שזה האור אין שייך לחלקם כי היה בדעתם שזה ההשגה הוא מצדם ולא מצד הש"י שירצה להראות להם מדרגות מרע"ה, ולכן טעמו אור גדול יותר מכפי אשר היו יכולים לטעום כאשר היו יודעים שאין שייך לחלקם, כי אז לא היו יכולים לטעום רק כפי אשר יתבונן האדם בחלק חבירו ולא כאשר יהנה בשלו, וכאשר היה דרך חטא וסברו שזה הוא חלקם אז טעמו כאדם הנהנה משלו, וזהו לפי שרצה הקב"ה להראות להם מדרגות מרבע"ה בלי מגרעת בכדי שיכירו את ערכו, וזה פירש הגמ' (ברכות ל"ה.) כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, כי הנהנה בברכה היינו שמכיר שאין שייך לו הדבר רק לה' ולכן לא יגיע לו הנאה מקדושת הדבר רק כאדם הרואה, וכאשר יאונה לאדם שיהנה בלא ברכה אז כאילו נהנה מקדשי שמים בשלימות, וזהו כאילו מעל, ודו"ק כי עמוק עמוק הוא.