מי השלוח, חלק א, ספר במדבר, נשא

וידבר ה' אל משה לאמר, נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבתם למשפחתם מבן שלשים שנה ומעלה כל הבא לצבא צבא לעבד עבדה באהל מועד וכו'. הנה בזה הסדרה נתבאר גמר המקום שהיה עליו רצון ה', ומפרשת תרומה שהוא התחלת הבנין עד הפ' הזה נמצא י"ז סדרות בגימ' טוב לרמוז על מקום טוב, וזה שנאמר (שמואל ב' ז',י') ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד, כי בהקמת המשכן ובחניות הדגלים נקבע בלב ישראל קדושה שיוכל להמשך אחר רצון הש"י, כי ביציאת מצרים לא היה רק שהשיגו הארת הש"י בראיה ולא היו יכולים להמשך אחרי רצונו כמ"ש (מכילתא בשלח פרשה ג') ראתה שפחה בים, לפי שאז היו בני ישראל תחת שעבוד שלא היה להם בחירה לילך כפי הארת הש"י. וגם במתן תורה אף שנקבע בלבם ד"ת לא היה נקבע בחוזק לעולמי עד, ובהקמת המשכן נקבע בלבם לעולמי עד, ועי"ז לא נכנסו תיכף ממצרים לארץ ישראל כי עוד לא היה נקבע בלבם קדושת ה' ואז גבר על הארץ כח משבעה עמים שנקראים פסולת משבעה מדותיו של הקב"ה. ולכן קודם מ"ת והקמת המשכן, לפי שלא נקבע הקדושה בלבם לא היו יכולים להתגבר על שבעה אומות, וקודם שנכנסו לארץ צוה הש"י שיקבעו ד"ת וקדושה בלבם למען יוכלו להתגבר אח"כ על השבעה אומות. וכמו כן מחויב כל אדם בעוד שלא יתחיל לפנות לעסקי עוה"ז צריך לקבוע בלבו ד"ת, בכדי שישאר בלבו קדושה ויוכל להתגבר אח"כ על כל דבר שיבא נגדו. ומעמידי המשכן היו גרשון קהת ומררי משה ואהרן ובניו, בני קהת הם בעלי תורה לפי שהיו נושאי הארון, שהיו יודעים משפט התורה בכל מעשה שבא נגדם, ובני גרשון הם בעלי יראה לפי שהיו נושאים היריעות שהיו כסוי למשכן כשמים, והקרסים שהיה נראים במשכן ככוכבים וזה מרמז על יראה, ובני מררי הם בעלי מצות ומע"ט לפי שנשאו קרשי המשכן שמורים על מצות מעשיות שיש לכל אחד מישראל השגה בהם, ומשה ואהרן ובניו הם אוהבי ה' שהיו משגיחים תמיד לנותן התורה וזה נקרא אהבה, ואף בכל אחד היה נכלל כל המדות טובות. אך חלק כל אחד היה בולט בו יותר מבחבירו.

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבתם. הענין שנאמר בבני גרשון גם הם משונה מבני קהת, כי נשא הוא ענין התנשאות, והנה בני קהת היו מגיעים להתנשאות לפי שהכניסו א"ע בספקות ובנסיונות כמ"ש ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, היינו שהיה להם סבלנות ממה שהכניסו א"ע בספקות וגם שם נשיא שלו אליצפן בן עוזיאל, היינו שצפון בלבו כי הש"י הוא תקופתו שלא יטה מרצונו, וע"י שהיה מכניס עצמו בנסיונות היה מגיע להתנשאות, אך בני גרשון שחלקם היה לירא את ה' ולהסתלק מספיקות ובכל מקום שבא לנגדם דבר שאינו ברור, היו שובתים מלעשותה והיו הולכים תמיד לבטח, לפיכך נאמר גם הם שהש"י העיד, כי גם להם היה סבלנות ממה שסילקו עצמם מספקות וגם להם מגיע התנשאות, ובבני מררי לא נאמר נשיא לפי שעוסקים במצות מעשיות ולכל ישראל יש להם השגה במצות מעשיות, וגם שם נשיא שלו היה מורה ע"ז כי שמו היה צוריאל בן אביחיל, היינו שהיה להם מבטח עוז שלא ימוטו לפי שעשו בפשיטות בלי שום ספק.

בבני קהת ובני מררי נאמר ביד משה ובבני גרשון לא נאמר ביד משה. כי משה מורה על חכמה מבוררת וכוונה לשם שמים ולבני קהת היה תקופות ממה שכוונתם הוא טוב, ולבני מררי היה תקופות ממה שעושים מעשים מבוררים לעין כל, אך בני גרשון שהיה להם מדות היראה והסתלקו מספקות וזה אינו מבורר פן הם שובתים במקום שהש"י צוה לעשות, ובכולל נאמר אח"כ על כולם ביד משה היינו שהכל היה מבורר כרצון הש"י.

וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. צרוע הוא כעס כי צרעת הוא בעון לשון הרע (ערכין ט"ו:) זב הוא בעל תאוה, וטמא לנפש הוא עצבות. ולכן הצרוע נשתלח משלש המחנות כי מדות כעס אין לו חלק בישראל, והזב משתלח רק ממחנה לויה וממחנה שכינה, היינו כי מדות התאוה לא יאות לתלמידי חכמים, וטמא לנפש זה אינו משתלח רק ממחנה שכינה, כי גם בתלמידי חכמים נמצא לפעמים מדות העצבות כמ"ש בגמ' (תענית ד'.) אוריתא הוא דמרתחי ליה ורותחא הוא עצבות, ורק ממחנה שכינה משתלח כי עוז וחדוה במקומו.

דבר אל בני ישראל וכו', כי יעשו מכל חטאת האדם וכו'. ענין גזל הגר מורה על חטא שנראה בעיני בני אדם שאין תשובה מועיל כמ"ש בזוה"ק (בראשית רי"ט:), ומלמד הכתוב כאן שאין לך דבר שעומד בפני התשובה ויש להש"י עצות לבל ידח ממנו נדח, וכמו שגזל הגר ג"כ נראה לעין שאין כאן שום תקנה. והנה כוונת רשב"י היה בספר הזוהר במה שמחריד את האדם כ"כ בחטא הידוע כדי שהאדם יחרד ויבעת מהש"י וישפוך שיחו לפני הש"י, כי הוא חטא גדול עד מאוד וממילא נולד להאדם שמחה גדולה כשלא יארע לו זאת.

איש איש כי תשטה אשתו. בתורה נאמר פרשת סוטה ואח"כ פ' נזיר, ובגמ' מסודר נזיר קודם סוטה, הנה סוטה מורה שהאדם יביט בחסרונו ואח"כ יזיר עצמו ויעמוד על ד"ת שצריך לו להגדיר בהם, וע"כ נכתב בתורה סוטה ואח"כ נזיר, כי באמת (גיטין מ"ג.) אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם, אבל חכז"ל נקראו תורת אמך [רש"י, משלי א',ח'] היינו שהם אוהבים לאדם וחפצים בטובו, סדרו נזיר קודם סוטה, היינו שהאדם יזיר עצמו בתחילה טרם שיכשל בד"ת, ויהיה די לו בזה שיתבונן בפ' סוטה הנאמר בתורה ומד"ת יבין באיזה דבר צריך לשמור ולא ע"י כשלון.

יברכך ה' וכו'. מנין השמות של ברכת כהנים הם כ"ב, היינו כ"ב אותיות הידועים, בתחילה א"נ"ק"ת"ם היינו בעוד שהאדם עדיין לא בא אל חלקו בדברי תורה וצועק להש"י על המחשבות והרצונות המבלבלים אותו. ואח"כ כשהש"י מרחם עליו ומסיר ממנו אלו הבלבולים המבלבלים אותו, זה מרמז השם פ"ס"ת"ם פס פירושו הרחבה כמו (תהלים ע"ב,ט"ז) יהי פיסת בר וכו', והיינו שהש"י מרחיב לו ממצוקותיו, ואח"כ פ"ס"פ"ס"י"ם היינו שהש"י נותן לו התנשאות על כל, ובענין התנשאות נמצא עומק שאין להבין האיך הש"י נותן התנשאות לשני צדיקים בדור אחד וכל אחד הוא מנושא בחלקו ובמעלתו על כל, והיינו גם על השני, וכענין משה ואהרן שהיה כל אחד ואחד חד בדרא בחלקו וזה מורה ד"י"ו היינו שנים שהוא יתברך נותן להם התנשאות נ"ס"י"ם היינו שהוא בדרך נס, ואלו הד' מדרגות שנזכר כאן כולם מרומזים בברכת כהנים ויוצאים מן הפסוקים של ברכת כהנים.

בברכת כהנים יש י"א תיבות חוץ מתיבות הכפולות, והם נגד סימני הקטורת, ואליך ולך הם שני תיבות, ישא ה' פניו אליך, היינו שימשוך לב כולם אליך שלא יהיו מתנגדים כנגדך. ישא היינו שיתן לך התנשאות. וישם לך שלום היינו התנשאות ביותר, אף אם יהיה לך התנגדות לא תירא מהם כי ה' עמך, וזה הפירש לך היינו בפני עצמך.

ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלת צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן. כי באמת היה להם גודל רחמנות על הלוים הנושאים שישאו משא כבידה, ולכן לא היו יודעים מה לעשות, כי לא היה עפ"י הדבור למשה, ויראו פן נצרכו הלוים לעמל את גופם בעבודת המשא בכדי שיזדכך לבם, כי נמצא לפעמים שלא יוכל האדם להזדכך לבו עד שיעבוד את הש"י בגופו, ואולי אין הרחמנות הזה מה' רק ממה שנמצא במזג לבם ובמקום שאין הש"י חפץ נקרא רחמי רשעים אכזרי, ע"כ ראוי שיביאו שני הנשיאים עגלה כי שנים שיעשו דבר יסכים הש"י עמם, כמ"ש (משלי י"א,ט') ובדעת צדיקים יחלצו, היינו כאשר יסכימו שני תלמידי חכמים לדעת אחת. ושור לאחד כי תפסת מועט תפסת, כי לא רצה לסמוך על דעתו וכאשר ראה שחבירו הסכים לזה אז הבינו כי מה' הוא כמ"ש בירמיה [ל"ב,ח'] כאשר בא חנמאל ויאמר לו קנה לך אז אמר ואדע כי דבר ה' הוא, כמו שמבואר בפסוק ואלהי מסכה וכו' [לעיל פ' קדושים], וכאשר ראה משרע"ה השתומם מאוד, וסבר שנגלה עליהם הדבור בלא ידיעתו, עד שאמר לו הש"י קח מאתם, היינו שלא היה רק מדעת עצמם ועכ"ז קח מאתם שכיוונו לאמיתת רצוני, כי כן היה רצוני שיתנדבו שור לאחד ועגלה על שני הנשיאים.