מי השלוח, חלק א, ספר שמות, וארא

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. אחר שדיבר מרע"ה דבריו נגד הש"י, ע"כ נתן הש"י גערה עליו וזה לשון וידבר שהוא לשון קשה, גם השם אלקים מורה ע"ז, אך תיכף ויאמר אליו זהו כאדם שכועס על חבירו ואוהבו וכאשר רואהו עומד ומשתומם ומפחד, אז מרמז לו כי כל כעסו אינו רק לפנים. וכן הוא הענין של ויאמר אליו אני ה', כי אמירה לשון רכה היינו שלחש לו שאינו בכעס ח"ו, וזה ענין אני ה' כי שם הוי' ב"ה הוא מלא רחמים, והגערה שגערתי בך לא היה רק לפנים, ולא תפחד כלל.

וידבר אלקים אל משה וכו' וארא וכו'. היינו אחר שאמר משה רבינו ע"ה להקב"ה הלא בכוחך לגאול תיכף את ישראל ולמה הרעות לסדר הסדר הזה, לזה אמר לו הש"י שילך אל ישראל ולא שמעו אליו. והראה הקב"ה למשה ראה כי עודנו לא נשלם הבירר ולא הגיע העת לגמור הגאולה, ולזה נאמר אח"כ אלה ראשי בית אבותם ויחסם ונמצאו ארבעים וחמשה ראשי אלפי ישראל, והראה לו שגם אלו מ"ה ראשים צריכים עוד לברורים עד האחרון שהוא פנחס אף שנראה שנתברר בכל, עד שזכה לברית שלום מהש"י ואחר זמן נתגלה לו שיצטרך עוד לבירר, כי וא"ו דשלום קטיעה היא, והפרשה הזאת תחייב יראה לכל גדולי ישראל, וזהו (דברים י',י"ב) מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו' רומז למ"ה מיני יראות.

בא דבר אל פרעה מלך מצרים וכו'. במדרש (תנחומא וארא ב') המשל אומר מן שטיא לית הניא אלא מן קצייא. ביאר המדרש דהנה פרעה לא שמע אל משה וגם בישראל כתיב ולא שמעו וכו', וזהו מן שטיא לית הניא היינו אילן טוב הנקרא שיטים ואין יכולין לעשות ממנו כלום ולית הניא מיניה, רק מן קציא היינו מן אילן שהוא מלא קוצים מזה ניכר היתרון של אילן השיטים, כי הקוץ הוא יכאיב והשיטים אף שאין יכולין לעשות ממנו כלום, מ"מ אינו מכאיב ואינו מזיק כלום, כך החילוק אף שישראל ג"כ לא שמעו אליו, לא היה רק מקוצר רוח אבל אח"כ ישמעו אליו, ופרעה חירף וגידף וממנו יוכר יתרון בני ישראל.

ענין השבע מכות שבסדר הזה. הם נגד פסוק (משלי ו' ,ט"ז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו. [וזאת תדע שכל העונשין שיש בעולם אפילו אצל העכו"ם כגון שלפעמים משפילים שר אחד ונותנים ממשלה לאחד הכל הוא מהמידות הרעות הנזכרים בפסוק שש הנה שנא ה' וגו'. תשלום.] רק שלמה חשב לסדר העוונות, לפיכך סדר תחילה עון קל ואח"כ החמור, וכאן כשנענשו מצרים על כל העוונות הללו שהיו משוקעים בלבם נענשו תחילה על החמור. מכת דם הוא נגד משלח מדנים בין אחים, כי עיקר ההרחקה מהש"י הוא מדת הכעס, כי אף שהתאוה ג"כ מרוחקת מהש"י, אך עוד יוכל להמצא בה טוב אבל מדת כעס הוא ביותר מרוחק מהש"י. ונגד יפיח כזבים עד שקר היה מכת צפרדע, כי המצרים היו מפיחים כזבים על ישראל שלשון יפיח הוא, שכל דבר קטן היו מפיחים ומגדילים אותו, כי בישראל הדין הוא אף כשאחד רואה בחבירו שחטא ואין עדים בדבר רק הוא לבדו ראה, אסור לו להגיד כי האי מעשה דטוביה חטא (פסחים קי"ג:), והוא מפני כשאין עדים בדבר אז ראיה כי הש"י לא ירצה בפרסום החטא ורוצה להסתיר אותו בעוה"ז ולפיכך אסור לפרסמו, אבל הם היו מפרסמים מאוד לכן בא עליהם מכת צפרדעים שהם ג"כ מקרקרים והומים ולא היו המצרים יכולין להשמיע את קולם. ונגד רגלים ממהרות לרוץ לרעה היה מכת כנים, כי אצל ישראל נאמר (ישעיה א',כ"א) צדק ילין בה, היינו שהיו מלינים את הדין אף בדבר שהיו יודעים שהדין עמהם, אעפ"כ לא היו ממהרים מפני שהיו רוצים לצדד ולמצוא עוד זכות, והמצרים היו להיפך שהיו ממהרים לצער לישראל אך הש"י בחמלתו שמרם ולא פעלו כלום אף במהירתם, ונגד זה היה מכת כנים כי בבריאה קטנה נמצא ג"כ מהירות התנועה, אך מה יפעול עם כל מהירתו הלא קטן הוא. ונגד לב חורש מחשבות און, היה מכת ערוב, לפי שהיו מחשבים עצות להרע לישראל, ע"כ היה מכת ערוב ערבוב של חיות רעות נגד ערבוב של מחשבות רעות שהיה במחשבתם, ולזה נאמר במכת ערוב והפלתי וכו' לבלתי היות שם ערוב, היינו שהש"י יברר אשר לא נמצא בישראל שום ערבוב במחשבתם. ונגד ידים שופכות דם נקי היה מכת דבר. ונגד לשון שקר היא מכת שחין, לאשר העיזו פניהם בדברי שקר, לכן נתביישו כמ"ש ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה. ונגד עינים רמות, היינו שהיו מתגאים בעצמם שיש להם השפעות כל טוב הראה להם מכת ברד, כי עיקר ההשפעה בעוה"ז הוא גשם ראו איך הגשם שבא מצדכם הוא ברד, ולזה היה מכה זו ע"י משה רבינו ע"ה כמ"ש נטה את ידך כי מרע"ה היה מבורר במדה הזאת כמ"ש (במדבר י"ב,ג') והאיש משה עניו וכו'.