מי השלוח, חלק א, ספר שמות, שמות

ואלה שמות וכו' ויהי כי יראו המילדת וכו' ויעש להם בתים. דהנה יראת בשר ודם כשאדם מתירא מפני אדם אין בו ישוב הדעת, כי יראה הוא היפך מזה, אך יראת הש"י יש בה נייחא. וע"ז מורה ויעש להם בתים כי בית מורה על ישוב הדעת, וממילא כאשר היה להם ישוב הדעת מחמת יראת אלקים לא היה להם שום פחד מגזירת פרעה, וזהו ויעש להם בתים, וזה פי' הפסוק (בראשית מ"ט,י"ג) זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות, ים מורה על יראה ואניה מורה על ישוב הדעת, והוא שביראתו נמצא ישוב הדעת, כמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא ט':) ספינה מינח נייחא.

ויאמר משה מי אנכי כי אלך וכו' וכי אוציא וכו'. היינו שהיה שואל שני דברים, מי אנכי היינו שהיה מבקש מהש"י שיאיר לו מפני מה הוא הנבחר לגאול יותר מכל ישראל. וכי אוציא היינו אמת כי יעבדו אותם בפרך והראוי שיגאלו, רק אעפ"כ מה יהיה כשאוציאם הלא זאת בטח אין כוונת הש"י שיוטב להם רק בעוה"ז, ועל זה השיבו הש"י, על השאלה מי אנכי השיב לו כי אהיה עמך, היינו מחמת שידעתיך כי אינך נוטה לשום דבר מצדך, רק למה שאני שולח לך, כי שם משה מורה ע"ז כי מן המים משיתיהו היינו שנפשט מכל חמדה והנאות עצמו ולא נמצא בו שום גאות ממה שהשכינה מדברת עמו. ועל שאלת וכי אוציא ששאל, הלא אין כוונת הש"י להנאת עוה"ז, השיב לו בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים וכו', היינו שאכניס אתכם תחת עולי עול תורה ויהיה לי עסק עמכם בדברים החיים וקיימים לעולמי עד, וזהו שאמר לו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ולא אמר לו כי אני, כי אות כ' מורה על דבר הקיים לעולמי עד, כידוע.

לך ואספת וכו' ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי. אף שבטח משה כי יאמינו, מאחר שהש"י שלחו ובוודאי יצליח, אך אמר כי לא יאות לשליח הנשלח מהש"י שלא יהיה בידו כח להכריחם לשמוע אליו ולא שיבא אליהם בבקשה. ויאמר מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש. כי מטה רומז על שורש החיים כדאיתא בגמ' (פסחים ס"ח.) עתידים צדיקים שיחיו מתים, שנאמר ואיש משענתו בידו. השליכהו ארצה ויהי לנחש, היינו שהראה לו שלא יצאו הדברים הללו משורש החיים רק הוא גוון הנראה לחיים ובשורש אין בו ממש, כי ע"ז רומז נחש, כי היה לך להבין הלא בידי לבות בני אדם להטותם כפי רצוני, אם שלחתי אותך היה לך להאמין כי אשלח בלבם שיוכרחו לשמוע לך. וינס משה מפניו, היינו שהבין טעותו. ויאמר לו שלח ידך ואחוז בזנבו, היינו שתעיין בזה הדבר עצמו איך בא בלבך זה הרעיון לחשוב כי לא יאמינו לך, הלא זה עצמו ג"כ אינו רק ברצון הש"י, וכאן הראה לו שנמצא מקום לדבריו כי כן עלה במחשבה שאיזה פעמים יכשלו שלא יאמינו לו היינו במחלוקת קרח. והשלשה מופתים רומזים על שלשה מכשולים שהיה להם לישראל, מופת המטה היה נגד שהלינו בפרשת חקת (במדבר כ"א,ה') וידבר העם באלקים ובמשה וכו'. ונפשנו קצה וכו'. וישלח ה' בעם את הנחשים וכו'. ועל זה היה תיקן והיה כל הנשוך והביט אל נחש הנחושת וחי, ולפיכך גם כאן חזר הנחש למטה. ונגד המופת השני הבא נא ידך וכו', היה נגד שדברו מרים ואהרן במשה, וגם ע"ז היה תיקן ולפיכך גם זה חזר. והמופת השלישי ולקחת ממימי היאור והיה לדם וכו', זה היה נגד מי מריבה שנראה לעין כי לא נתקן, וע"ז גם כאן לא מצינו שיחזור הדם למים.

וילך ויפגשהו בהר האלקים וישק לו. במדרש (בראשית רבה פרשה ח',ה') חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, חסד זה אהרן ואמת זה משה, צדק זה משה ושלום זה אהרן. והנה איתא במדרש (תנחומא שמות כ״ח:א׳) בבריאת העולם שאל הקב"ה לחסד ואמר יברא שהעולם מלא חסדים, אמת אומר לא יברא שהעולם מלא שקרים, צדק אומר יברא שהעולם מלא צדקות, שלום אומר אל יברא שהעולם מלא קטטות. מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה וברא את העולם וכו'. והקושיא מפורסמת מה עשה עם שלום, הלא לא מצינו שהשליך גם את שלום ארצה, וגם כי משה היה אמת וצדק איך מצד אחד אומר יברא ומצד השני אמר אל יברא. והענין בזה, אמת אומר אל יברא וגם משה שהיה מדתו אמת מאוד הרעים בנפשו מדוע דרך רשעים צלחה, ואיך יוכל פרעה לעבוד עם ישראל וישראל יהיו נכנעים מפניו הלא הוא בשקר כי באמת פרעה הוא רשע גמור, וזאת הרעים בלב משה. ואהרן אחיו היה מדתו מדת חסד והוא למד תמיד דעת לסבול הכל ולקבל באהבה בלי שום טענה נגד הש"י. וזה ביאר (תנחומא שמות י׳:י״א) מי שם פה לאדם אמר ר' יוחנן מי נתן עצה לברוח מפני פרעה, היינו שאמר הקב"ה למשה מי שלח בלבך לברוח, הלא זאת היא מדות אהרן והיא נגד מדתך, כי מדתך היא אמת ולפי מדתך לא צרכת לברוח מפני פרעה הרשע, רק אני למדתי אותך אז מדת סבלנות, והנה מרע"ה אחרי שברח מפני פרעה למד דעת להיות סבלן, וזה הענין שנראה אליו הקב"ה בסנה ללמדו זאת המדה והראה לו שהוא שוכן בסנה היינו סבלן גדול כי עמו אנכי בצרה והוא סבלן נגד פרעה. וזה הענין שברך מרע"ה את יוסף (דברים ל"ג,ט"ז) ורצון שוכני סנה, כי מרע"ה היה רוצה להכניס מדות סבלנות לתוך מידתו של יוסף הצדיק, כדי שיהיה מלא רצון על ישראל שלא יהיה לו שום תרעומות על נפש מישראל, כי משבט הזה מתעורר דין על ישראל בעת שנוטים מרצון הש"י. כמו שמצינו שהנביא הזהיר את ישראל אמר להם, (עמוס ה',ו') פן יצלח כאש בית יוסף, והיינו שמדתו לא תכעוס ויהיה ברצון על ישראל, ע"כ אמר ורצון שוכני סנה, היינו שהש"י ילמוד אותך מדות סבלנות כמו שלמד אותי בסנה. וכאשר נשתוה בלב משה זאת המדה, נעשה שלום לגאול את ישראל, וזה פי' חסד ואמת נפגשו, פגישה היינו שהיו מתנגדים זה לזה, כי אהרן היה מדות חסד ואמר יברא ומשה היה מדות אמת ואמר אל יברא, והנה כאשר הוצרך משה לנוס מפרעה אז נקרא (דניאל ח',י"ב) ותשלך אמת ארצה, ואז נשתווה מדת האמת לחסד ונעשה ממדות אמת צדק היינו כאהרן ואמר ג"כ יברא, ואז כשנשתוו, אז צדק ושלום נשקו, היינו כי אז גם שלום אמר יברא, כי מה ששלום אמר תחילה אל יברא [שלא] היה רוצה להיות במחלוקת נגד מדות האמת, כי מדתו הוא שלום, אבל עתה שנעשה מאמת צדק ואומר יברא אז לא היה שלום אומר אל יברא, ואז צדק ושלום נשקו אתדבקותא רוחא ברוחא.

ויאמר למה הרעות. הנה לפי הראות, הוא פלא איך יצא מפי משה דבר כזה נגד הש"י אך באמת מרע"ה היה אוהב ישראל וכאשר שמע מפי הגבורה, כי יצטרכו להיות עוד במצרים עד אחר המכות שיעברו על מצרים, אז שאל הלא בידך ברגע אחד לפדות את ישראל, ולמה יהיו במצרים י"ב חודש לראות המכות שיפחדו מפניהם כמ"ש (דברים כ"ח,ס') אשר יגורת מפניהם, כי באמת יראו גם ישראל מהמכות, ולכן שאל זאת מהקב"ה, והראה לו הקב"ה כי גם בזה יש צורך לישראל, כי באמת היה להם לישראל איזה שייכות עם מצרים כמ"ש (דברים ד',ל"ד) לקחת לו גוי מקרב גוי. היינו כעובר הנשמט מבטן אמו שיש לו שייכת עם אמו, ולכן הוצרכו גם הם להתברר ולפחוד מהם וזה הפחד היה מזכך את לבם כמו שמצינו בגמ' (ברכות נ"ט.) לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמימות שבלב. וזה באור הפסוק בשיר של פגעים (תהלים צ"א,ח') רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה. היינו שאתה מוצרך לראות שעל ידי זה הפחד יתברר עקמימות לבך לטוב.