מי השלוח, חלק א, ספר שמות, תצוה

ואתה תצוה וכו' ויקחו אליך שמן זית זך. אליך היינו אל החכמה הנמצאת בכל נפש מישראל, וחכמות ישראל נקראו ע"ש משה רבינו ע"ה. ולזאת צוה הש"י שכל אחד מישראל יקח לו להחכמה הנמצאת בו שמן זית זך, היינו חכמה מבוררת והוא שלא יהיה נוטה לשום צד בנגיעה ואז יבין במי הש"י בוחר, ולזה נסמך תיכף ואתה הקרב וכו'.

ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל. באלו הבגדים מראה הש"י לישראל באיזה נפש הוא בוחר, כי מהבגדים יוכר ומובן היקרות הנמצא בתוך נפש אהרן הכהן. הציץ מרמז עליו כי הוא דבוק בהש"י כמצווה עליו שיהיה תמיד על מצחו, ועל הציץ היה נחקק קודש לה' היינו בעומק מחשבתו היה תמיד (דברי הימים א' כ"ח,ט') דע את אלקי אביך. והחושן מרמז עליו כי לא נמצא בלבו שנאה לשום נפש מישראל, כי היו שבטי ישראל חקוקים על לבו. ואפוד שהיה חגור בו ומרמז על בטחונו בהש"י שהוא תומכו תמיד. ומעיל מורה על גודל יראתו כי היה כלו מתכלת שמרומז על יראה. ולאשר לא נאמרו בפרשה הזאת המכנסים והציץ, מכנסים לא נאמרו כי לא היו נחשבים למלבוש, כי לא היו רק לכסות בשר ערוה היינו להגן מחמדת עוה"ז. וציץ לא נאמר, הוא ע"ד מאמר זוה"ק (במדבר קנ"ט.) מצחא דרעותא אימת איתגליא בשעתא דצלותא דשבת במנחה, ולהיות כי הציץ ניתן לאהרן לפי שהיה בו יראה גדולה, כי בכל שבט לוי נמצא יראה כמ"ש (מלאכי ב',ה') ואתנם לו מורא, וביותר בכהן גדול, ומה גם כי שמו מורה על יראה כי אהרן בגימט' רנ"ו, נגד רנ"ו כנפים שיש לחיות הקדושים, וגדפין מרמזין על יראה, ונגד היראה הגדולה ניתן לו הציץ להחיות ולענג את נפשו, כי הציץ מורה על אהבה שהש"י אוהב את ישראל, ובעת שהש"י מגלה גודל אהבתו אז כל היראות מסתלקין ונצמח גודל תקופות לישראל, ולכן קודם שנאמר עשיית המעיל לא היה יכול להאמר עשיית הציץ, כי מגודל תקופות יכול ח"ו לצמוח קלות ראש, אך אחר שנאמר עשיית המעיל שמורה על יראה יוכל להאמר עשיית הציץ, וכמאמר זוה"ק בשעתא דמנחה שהוא אחר גודל היראה מתגליא מצחא דרעותא היינו גודל תקופות.

ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קודש וכו'. הנה נגד השמונה בגדים תקנו אנשי כנסת הגדולה בברכת ק"ש שמונה דברים להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. להבין הוא נגד האבנט כי אבנט מכפר על הרהור הלב (ערכין ט"ז.) וגם לבישתו היתה על הלב ומדתו היה ג"כ ל"ב אמות. ולהשכיל הוא נגד החושן, כי האדם צריך להתבונן לדעת הש"י כי אצלו לא ימצא שום כעס על נפשות ישראל כי רגע באפו חיים ברצונו. לשמוע הוא נגד המעיל, היינו שהאדם ישמע ויטה אוזן ליסודו ושורשו כמו שדרש (בגמ') (שמות רבה פרשה מ',ג') על פסוק איפה היית ביסדי ארץ איפה שלך איך היה באדם הראשון, וע"י שהאדם יבא על יסודו מזה יבין מה שתיקן כבר בעולם ומה צריך עוד לתקן, וע"ז רומז המעיל כדאיתא בזוה"ק המעיל היא ברזא דגילגולא. ללמוד הוא נגד המצנפת כי מצנפת מכפר על גסי הרוח, (ערכין שם) היינו לקבל אמת ממי שאמרו. וללמד הוא נגד הציץ כי בהציץ נאמר והיה על מצחו תמיד לרצון, היינו שיהיה לאדם עין טובה ללמד את חבירו. לשמור נגד הכתונת כי כתונת מכפר על שפיכת דמים, [שם] והוא שישמור האדם את עצמו שלא יבא מחמתו שום היזק לחבירו ולא יוכל חבירו לחשדו וע"י שיחשדנו בחנם יענש ועי"ז גם הוא יענש מחמת שחבירו נענש על ידו. ולעשות נגד האפוד, כי אפוד רומז על סמך ועיקר סמיכה הוא במעשה המצות שיכול האדם לעמוד בתפלה ולהשען עליהם כמ"ש (תהלים ק"ד,ג') השם עבים רכובו, ועבים מורים על מצות מעשיות. [כי האדם צריך לידע כי אין מעשה בעולם שלא יהיה לו השארה לעוה"ב. תשלום.] ולקיים הוא נגד מכנסיים כי הוא לכסות בשר ערוה, וערוה נקרא מקום שעל ידו יוכל האדם להפסיד כמ"ש (בראשית מ"ב,ט') ערות הארץ, היינו שעי"ז יוכל הארץ להכבש, ובכל מקום שברא הקב"ה שיכול האדם להבנות ממנו בנין עדי עד, שם ברא מקום ההפסד שיוכל להפסיד הכל וע"י שישמור את עצמו בזה יצמח לו ממקום הזה בנין עדי עד.

ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן טור אדם וכו'. אודם הוא נגד שבט ראובן, כי אדום הוא גוון שמחה וראובן נקרא ע"ש ראיה כי בכל עניניו ודבריו רואה תמיד נכחו את ה', והש"י מאיר עיניו ומזה בא גודל השמחה לאדם כמ"ש (משלי ט"ו,ל') מאור עינים ישמח לב. פטדה הוא נגד שבט שמעון, כי בשבט שמעון נמצא עמקות גדול בד"ת, אך בטרם שיוציאו אותו לפועל יצטרכו לברורים, וכן רשב"י יען כי היה משבט שמעון כידוע היו בו ד"ת עמוקים כמו במרע"ה, ועל זה רומז פטדה כי הוא אותיות פה, וט"ת ודל"ת המה אותיות הקודמים לשם יו"ד ה"א וזה מורה לעמקות החכמה שנמצא בזה השבט שלא יוכלו להוציא ולהביא השם לפה. וברקת היא לשבט לוי, כי ברקת מרמז על יראה מלשון ברק שמגלה אורו פתאום ובזה השבט נמצא יראה מבוררת כמ"ש אצלם (מלאכי ב',ה') ואתנם לו מורא וכו'. והטור השני נופך וכו'. נופך הוא נגד שבט יהודה כי באבן הנופך רופפים כל הגוונים ונכללים בו, וכן הוא שבט יהודא שאינו תמיד במדה אחת רק כשעומד בין צדיקים גמורים הוא צדיק גמור וכשעומד בין בעלי תשובה הוא הגדול שבבעלי תשובה כמו שמצינו בגמ' (שבת נ"ו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה ומצינו נמי [מו"ק ט"ז:] שהוקם עולה של תשובה, וגם מצינו (תהלים פ"ו, א'-ב') שפעם אמר כי עני ואביון אני ופעם אמר כי חסיד אני. ספיר היא נגד שבט יששכר, כי ספיר מורה על חכמה צלולה ומבוררת כמ"ש (שמות כ"ד,י') לבנת הספיר, ובשבט יששכר נאמר (דברי הימים א' י"ב,ל"ב) יודעי בינה לעתים שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים וזה היה רק בחכמה מבוררת מאת ה', כי חלקי השעה לתתר"ף חלקים בגימ' ד' פעמים אלקים. ויהלום הוא נגד שבט זבולון כי יהלום הם אותיות י"ה הלום, כי הוא בוטח שהש"י אתו בכל הענינים שהוא, ואף שנראים שהם עניני עוה"ז, כדאיתא בגמ' (מגילה ו'.) זבולון עסק בפרקמטיא גם אז הוא דבוק בהש"י. והטור השלישי לשם וכו'. לשם הוא נגד שבט דן, כי בזה השבט נמצא תקופות וניצוח גדול ובניצוח נמצא לפעמים שיראה לעין אנושי ככעס, לזה הכתוב מעיד עליו שהוא כלי לשם השם, וכן גם החלק בארץ שנפל בגורלו מורה ע"ז שנאמר (שופטים י"ח,כ"ט) ואולם ליש שם העיר לראשונה וליש מורה על תקופות ועזוז כמ"ש (משלי ל',ל') ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל, אך אחר שנפל בגורלם נקרא (יהושע י"ט,מ"ז) לשם, שמורה שכל תקופתם הוא מחמת שהוא בטוח שהש"י יעזרו, יען כי הוא הולך בתום כמבואר בגמ' (פסחים ד'.) ההוא דאמר דון דיני, אשתכח דמדן קאתי כי היה בו תקופות אשר בטח שיזכה בדין, כי בכל עניני עוה"ז ואפילו מצות ומע"ט שהאדם עושה הוא אח"כ בספק, כגון כשאדם נותן צדקה לעני והעני ילך בכח הזה ויעשה מצוה, נקרא מסייע ידי עושה מצוה ובאם העני עשה עבירה ח"ו בזה הכח, אז יהיה הנותן מסייע ידי עוברי עבירה, ובזה השבט נמצא תקופות גדול שהוא בטוח בה' ומאחר שעשה המצוה בתמימות, למה יזמין לו הש"י מכשול בזה, בטח שיזמין לו הש"י עני כשר וילך בזה הכח ויעשה מצוה. שבו הוא נגד שבט נפתלי, כי שבו הוא מלשון שב, היינו אף בעת שהולך לעסוק בעסקי עוה"ז ונראה לעין בשר ודם כי ח"ו אין לבו לה' גם אז הוא משיב לבו וצופה לה', וגם שם הנשיא שלו מורה ע"ז כי שמו היה אחירע בן עינן היינו הולך תמיד דרך אחוריים שלא יפנה עורף, בן עינן היינו שעיניו המה תמיד להש"י. ואחלמה הוא לשבט גד, היינו קבוץ ותקופות גדול לעת שיהיה נצרך לקבץ ולכנס את ישראל יחד ע"פ רצון ה', אז מהשבט הזה יצא כל מיני תקופות לישראל כמ"ש אצלו (בראשית מ"ט,י"ט) גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. והטור הרביעי תרשיש וכו'. תרשיש הוא נגד שבט אשר, כי אשר הוא ענין הרחבה והתפשטות וגם תרשיש מורה על התפשטות כמ"ש (דניאל י',ו') וגויתו כתרשיש, וגם לשבט הזה היה הרחבה כמ"ש (בראשית מ"ט,כ') מאשר שמינה לחמו. שוהם הוא נגד שבט יוסף, שוהם הוא אהבה כמו שנתבאר ע"פ (בראשית ב', י"ב) שם הבדולח וגם ליוסף היה אהבה עזה להש"י עד כי היה בנקל לו לעזוב כל חמדת עוה"ז מחמת אהבת הש"י, כי מחמת יראה לא היה יכול לעמוד בעצמו מהמעשה כדאיתא (נדרים ל"ב:) בעידנא דיצה"ר לית מאן דמדכר ליצ"ט, רק מחמת אהבת הש"י שהראה לו דמות דיוקנו של אביו וכי יהיה שמו נחקק על אבני האפוד. וישפה הוא לשבט בנימין היינו שיש לו פה לבלוע ולקבל כל הטובות הנמצאים בעולם כמ"ש אצלו (בראשית מ"ט,כ"ז) בנימין זאב יטרף, ואף הטובות הנמצאים בין האומות יש לו כח ללקוט ולקבל, ומביט לטובות האומות ומכניסם לישראל.

ועשית מזבח מקטר קטרת. הנה כל הכלים נאמרו בפ' תרומה חוץ ממזבח הזהב מטעם דאיתא בזוה"ק (במדבר קנ"א:) כי קטורת היא קטירא דכלא, היינו שמרמז כי כל הדברים הנעשים אף בעוה"ז הכל מקושר ברצון הש"י ובלתי רצונו לא יעשה שום דבר, ומזה יכול האדם לפשוט לו לבא ח"ו לידי קלות ראש מאחר שכל הנעשה הוא בידי שמים, ע"כ לא נאמר המזבח בפ' תרומה, רק אחר שנאמרו בגדי כהונה בפ' תצוה המורים על גודל היראה ושמירה מחמדת עוה"ז כמבואר בגמ' (ערכין ט"ז.) כתונת מכפר על שפיכת דמים, וכן כלם. שהכהן פעל ע"י בגדיו בלב כל אחד מישראל יראה גדולה, ואחר שהכניס הכהן יראה בלב ישראל אז נמצא יכולת לקבל השמחה והאהבה הבאה מכח הקטורת.

כל הכלים היו של עצי שטים מצופים זהב חוץ מהכפורת ומנורה שנאמר בהם זהב טהור בלא תוך של עצי שטים. כי ידוע שהמשכן וכליו רומזים לקומת צורת האדם, ובכל האברים רשות לאדם לכוון לטובת עצמו ג"כ בפעולתו כמאמר חז"ל (פסחים ס"ח:) מעיקרא כי עביד איניש לגרמיה הוא דעביד, ולעתיד יברר הש"י שהמעשה שעשה לגרמיה היה רק כמו התחלה שלא לשמה לבא עי"ז לשמה ולהוציא אור מתוך חושך כנאמר (יואל ד',י"ח) והשקה את נחל השטים וכו', אבל הכפורת שהוא נגד הלב, והמנורה שהוא נגד עינים, בזה צריך האדם שמירה מאוד שיהיו נקיים ומבוררים בלי שום צד נגיעה מצדו לשום טובת העוה"ז, כי איתא בגמ' [ירושלמי ברכות פרק א', ה"ה] העין והלב הם תרי סרסורי עבירה, עין רואה ולב חומד. והנה באמת צריך העין להיות מופשט מכל תאות עוה"ז ורק שיהיה כלי להנפש כמו זכוכית בר ונקי שהנפש תביט דרך העין על כל דבר והנפש תברר אותו אם הוא טוב תקבלו ואם לאו לא תקבלו, אבל כשיש בהעין עצמו שום תאוה לחמדת עוה"ז, אז אין העין כלי להנפש רק היא בפני עצמו, וחומד לכל עניני עוה"ז ולא יוכל הנפש לברר הטוב מהרע, ולכן צוה הש"י באלו השנים שיהיו מבוררים, העין יהיה נקי ומופשט מחמדות ממילא גם הנפש לא יחמוד רק לדבר שהוא ברצון הש"י.