מגילת אסתר על ספר המצוות, שורשים ח:ב

נראה לי שהנכון כדברי הרב שפסוק ולא יהיה כקרח אינו מניעה. ומה שאמר הרמב"ן (א) כי הוא מניעה מלחלוק על הכהונה, אני תמה עליו איך יפרש פסוק אחד הפך ממה שפירשוהו חכמים, ומה שאמר שהיא אסמכתא עליו להביא ראיה, והראיה שהביא מאמרם ראוי להצטרע שהיא אסמכתא, לא ידעתי מה ראיה היא זאת, אם משום שאמרו ראוי להצטרע ולא אמרו לוקה בצרעת בזה אין חלוק כי אחר שהוא ראוי לו פשיטא שבית דינא רבה יפרע ממנו, ואי משום שאמרו כתיב הכא וכתיב התם שזה אינו ג"ש כמו שכתב בעל הליכות עולם בשער רביעי פ"ב על כדומה לזה שאמר וז"ל, וכן כל מקום שאומר נאמר למעלה ונאמר למטה אינו ג"ש גמורה שקבלו מרבותיו אלא כמו ילמד סתום מהמפורש, עכ"ל. וא"כ גם זה לא יהיה ג"ש, מ"מ מן התורה יהיה כמו מה שנלמוד סתום מן המפורש.

ומה שאמר עוד (ב) כי זהו דרכם בגמרא כדי להגדיל הדבר כההיא דפרק בתרא דמ"ק, אני אומר כי אין זה מהמקומות שדברו חכמים בלשון הבאי רק כל דבריהם בזה המאמר הם אמתיים ונאמנים כי אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה.

ומה שאמר (ג) כי הוא רשות ופטור, אני אומר נהי נמי דהוא פטור מדיני אדם אבל חייב הוא בדיני שמים וזהו חייב מיתה שאמרו.

ומה שאמר עוד (ד) שענין השלילות צריך דקדוק גדול לראות איזה הוא שלילות ואיזו היא מניעה כי לפי דרך הרב לא יומתו אבות על בנים יהיה שלילה והוא הרב מנאה למצוה וכן הוא האמת, ונ"ל שזו אינה שלילה כלל כי באמרנו על איזה לאו שהוא שלילה פירושו שבא לשלול ממנו דין האמור במקום אחר דומה לזה, כמו אם היה מצוה בראשונה שבדין ממון יש לנו להאמין עדות הקרובים ובפסוק לא יומתו אבות על בנים יזהיר על פסולם בענין מיתה הנה אז תקרא שלילה, אמנם עתה שלא הזכיר עדות הקרובים בממון איך יבא לשלול מה שלא נרמז בשום מקום. ומה שאמר כי בא לשלול ממנו דין עדות על פי שנים עדים, זהו בלתי אפשר שהרי בפסוק זה של לא יומתו אבות על בנים לא חלק בין שנים לאחד שהרי על כרחך איצטריך לפסול אפילו אחד כגון האב על הבן או הבן על האב דסד"א שיהא נאמן אחרי שהוא קרובו ולא יגרום מיתתו אם לא היה עדותו נאמנה קמ"ל שמ"מ אינו נאמן.

ומה שאמר עוד (ה) כי לדעתו אין שום לאו שלילות רק אותו שמפרש בו הפסוק הטעם, נ"ל כי זה אי אפשר שהרי לא תצא הוא שלילות לפי מה שהבאנו מהתנחומא ואין שם טעם בפסוק, וכן ההיא דפרק קדשי קדשים היא שלילה בודאי למאן דאמר אין צריך להבדיל וגם כן שם אין טעם בפסוק.

ומה שאמר עוד (ו) כי ולנערה לא תעשה דבר הוא שלילות כי הוצרך לכתבו כמו שנדרש כלו בסנהדרין, נ"ל כי גם שהוצרך לכתבו אינו שלילה לפי שלא כתבו כדי שנשלול דבר מדין האמור במקום אחר רק בא להשמיענו דינים חדשים אשר לא ידענום.

ומה שהביא עוד ראיה (ז) מספרי ומהגמרא כי אין זה לאו ממה שהזכירו לשון פטור באונס ולא לשון אזהרה, נראה לי שאין חילוק בין אלו הלשונות שמאחר דרחמנא פטריה פשיטא שהעובר על דבריו ויבא לחייב אותו יעבור על דברי תורה, ואני אומר בזה מאמר רז"ל שאמרו בסנהדרין סוף פרק אלו הן הנשרפין (דף פ"ב:) מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום ונקטול ליה.

ומה שהביא עוד ראיה (ח) מסברא שאינו לאו כי לא היה צריך לכתוב שהרי הוזהרנו על שפיכת דמים, נראה לי כי איצטריך לכתבו לאשמועינן שאינו חייב מיתה דסד"א אף כי הוא אנוס מאחר שעשה עבירה יהרג קמ"ל דאנוס רחמנא פטריה. ועוד יש לומר שהוצרך לכתבו על שאר עוברי עבירה שאינם במיתה כי אם במלקות כי זה לא ידענו ממקום אחר וא"כ בדין מנאו הרב בלאו רצ"ד בסמ"ק שלו. ומ"ש עוד כי לפי הכלל שנתן בלאו השלילות לאו זה של לא תצא כצאת העבדים יהיה מניעה, כבר השבתי עליו שאין לו כח לחלוק על התנחומא.

ומה שאמר עוד (ט) כי לאו דלא יפדה לדעת אחד הוא מניעה ולדעת אחר הוא שלילה, אין מכאן קושיא כלל על הרב שעשאו שלילה לפי שהוא פסק כתנא דברייתא ובפרט אחרי כי דעתו הוא כתוב במשנה וגם במכילתא כמו שכתב בשורש זה: