מתנות כהונה על איכה רבה א:נא

מעשה בדואג:

ונותנת כו'. בפ' אמר להם הממונה פי' רש"י שמה שנתוסף עליו מדי יום יום היתה נותנת משקלו זהב והתם מוכח שצ"ל שמת אביו והניחו בן קטן כו' ודואג היה הנמדד והנשחט:

זכריה בן יהוידע גרסי':

ולא היה לו דעת. הרי שהדעת נסתלקה:

ראשו בכותל גרסי':

אלא גרס כו'. כמ"ש חז"ל שנעצו לונביות של ברזל בעיניו ולא נסמה עד ששחטו בניו לעיניו:

יאבד לב וגו'. סיפיה דעניינא רוח מלא מאלה יבא וכאן כתוב אלה:

משמרות. אנשי המעמד שהיו עומדים על משמרתם מדי יום יום וכדאיתא בפ' בתרא דתענית:

על עצירת גשמים וגלות. י"ל שהוא בדבר א' לפי שע"י עצירת הגשמים הגלות באה כדכתיב ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו' ואבדתם מהרה. ובירושלמי פרק בתרא דתענית גרס גשמים וגובאי והם ודאי דבר א' ששניהם גורמים בצורת וכן כאן שלא יפילו המעוברות ושלא ימותו בני המניקות דבר א' הוא:

כי לה' עין אדם. פסוק הוא בזכריה ט':

כשם מלכה. צ"ל מלך המשיח וכדמסיק ואזיל שנאמר שמו אשר יקראו ה' צדקנו:

שמה. ודרשו חז"ל בפ' הספינה אל תקרי ה' שמה אלא ה' שמה. על פי הירושלמי דפרק היה קורא נראה להגיה כך ומתחתיו יצמח ר' יודן בשם ר' איבו אמר מנחם שמו שנאמר כי רחק ממני מנחם א"ר חנינא ולא פליגי חושבנא דדין כחושבנא דדין הוא מנחם הוא צמח הדא מסייע להדא דר' יודן בשם ר' איבו:

עובדא הוה כו'. מעשה היה באיש א' שהיה חורש צעקה פרתו עבר לפניו ערבי א' א"ל מה אתה כלומר יהודי או ארמי א"ל יהודי אני א"ל התר שורך והתר צמדך דרך אבל ותוגה א"ל למה א"ל שבהמ"ק של היהודים חרב א"ל מניין אתה יודע א"ל מצעקת קול הפרה ואותו יהודי היה כ"כ רחוק מירושלים שלא ידע בדבר בעוד שהיה מתעסק ומדבר עמו היתה הפרה צועקת פעם אחרת א"ל חזור וקשור שורך וקשור צמדך שבשעה זו נולד מושיעיהם וגואלן של ישראל:

ואבוי כו'. ואביו מה שמו:

והיכן שריין. היכן המה דרים באיזה מקום:

בבירת ערבא. שם מקום בבית לחם יהודה:

זבן כו'. מכר אותו איש שוריו ומכר צמדו וקנה לבדין שמלפפין בו התינוקות כשהם קטנים כדי לבא למקום אם התינוק ולידע טיבו ומהותו:

עלל לקרתא כו'. נכנס לעיר ויצא לעיר אחרת כו'. כלומר הלך הלוך ונסוע מעיר לעיר וממדינה למדינה עד שהגיע לשם למקום בירת ערבא. באו כל בנות העיר לקנות ממנו לבדין לתינוקותיהם ואותה אשה אמו של אותו תינוק לא קנתה ממנו:

אמר לה גרסי':

למה כו'. למה אין את קונה לבדין:

דחשיה קשייה כו'. י"ל השגחתו כמו כל לשון חששה שבתלמוד כלומר סימניו והוראות מזלו הוא קשה ואולי צ"ל רחשיה ל' רחש לבי כלומר שיפוריו ועניינו קשים. ובס"י גרס נחשיה:

דעל רגלוי כו'. לרגליו אגב לידתו שבא להולד נחרב בהמ"ק:

רחיצין כו'. בטוחין אנו באדון העולם כמו שעל ידו נחרב כך על ידו יבנה במהרה:

את הוי כו'. פי' הערוך בא במהרה וקח לך מאילו לבדין לתינוק ולאחר ימים אני אבא לביתך ואקח פרעון מחיר דמי שוויו לקחה ממנו והלכה לאחר ימים אמר אותו איש אלך ואראה אותו תינוק מהו עושה בא אצלה ואמר לה אותו תינוק מהו עושה אמרה לו וכי לא אמרתי לך שמנהגו ומזלו של אותו תינוק הוא רע אפי' משעה שבא לעולם בא ניחושו עמו שהרי באותה שעה חרב בהמ"ק שמן אותה שעה שהלכת ממני באו רוחות וסערה נשאוהו והלכו להם:

א"ל כו'. ולפיכך לקחו האלהים כך יש לומר גירסת הספר אבל בירושלמי פרק שני דברכות הגירסא נשתנת קצת באופן אחר:

למה לי ללמוד מאותו ערבי. שביום שנחרב הבית בו ביום נולד המשיח:

שלה כתיב. בלא וי"ו קרי ביה שלה הלמ"ד קמוצה וכל אחד ואחד דרש כשמו לסימן וכן בפרק חלק:

נהרא כתיב. בלא וי"ו קרי ביה נהירא:

אי מחייא כו'. אם הוא מאותן שהם חיים עדנה או מאותן שמתו כבר:

אפתא דקרא. כליפין של דילועין ועיין בערוך ערך אפתא כל כמה שהחיצון גדל הפנימי נתמעט:

כהדא חזירתא. כל כמה שבניה גדלים היא מקטנת וצריך לומר כשהיא מינקת וה"ג בהדיא בספר ישן: