מתנות כהונה על בראשית רבה סב:א

[בעשרה ועשרים גרסינן]: ממרק. עונות. ה"ג בילקוט בחולי מעיים ושבע הה"ד עוז כו':

לבושה וגו' גר' וסיפיה דקרא ותשחק ליום אחרון:

ונפשם שבעה. בשבע רצון ונחת רוח מקבלים הפירוד מעולם הזה:

מה שהם אוכלים כו'. כלומר מה שיאכלו וישתו לעת הסעודה:

כד דמך. ר"ל כשמת ומיתת הצדיקים נוחה להם וכישן נדמה:

אחזו ליה. הראו לו מן השמים:

אלין דמן. כל אלו של מי הם:

אלין דאבהו. בלשון תמיה וכו' אלו להיות לי ואני וכו':

תלתיהון כו'. שלשתן אמרו פסוקים אלו כשמתו כלומר בשעת מיתתן קודם צאת נשמתן ראו שכרן המוכן להם לעוה"ב:

ורבנן אמרו. שזה האחרון אמר פסוק זה מה רב טובך והכי מוכח לקמן פרשה צ"ב [ועי' בשמ"ר פנ"ב:

אימתי הקב"ה גרסי':

ה"ג הה"ד יקר בעיני ה' המותה כו']:

שהוא כבה מאליו כו'. וכן הוא הזקנים שמתים בזמנם ונוח להם:

למודים. רגילים:

חושדינו. חושד אותנו שנקח כלום מתאינתו ולפיכך הוא משכים כל כך ומלקטן:

מה עבדו כו'. מה עשו החליפו ושינו מקומם והלכו משם למקום אחר:

[אתריהון גרסינן]:

ה"ג דהויתן נהיגין זכיין כו':

[וה"מ בירושלמי פ' היה קורא ובמדרש חזית פ' דודי ירד לגנו]. ופירושו שהייתם נוהגים לזכות עמדי שהייתם יושבים תחת תאנתי ולשנות ביטלתוה ממני:

פייסן. היה מפייס אותם בדברים ואמר להם שעשה כן בשביל שהם מתליעים בזריחת השמש עליהם:

השכים ולא לקטה כו'. עשה כן כדי שיראו שכן הוא כדבריו והכי איתא בירושלמי בהדיא:

ושוה לו. השיבה היתה עגונה וראויה לו: