מראה הפנים על תלמוד ירושלמי תרומות ח:א:ג
Mareh HaPanim on Yerushalmi Terumos 8:1:3 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Terumot 8:1:3) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי תרומות · free full Hebrew text
Open in the reader →רבי חגיי שאל לחברייה וכו'. מבואר הוא דהאי סוגיית הש"ס סובר דאומר מותר לאו שוגג מיקרי לענין קרבן וכדפשיט להו ר' חגיי לבסוף לפי שזה האומר מותר אינו שב מידיעתו הוא וכן בסומך על הוראתי ב"ד אפי' ידע שהוא חלב פטור שזה כאומר מותר (ועיין בהר"ש שפי' כאן מהוריית ב"ד כלומר מדמחלקינן התם בין נמצא בעל מום לנמצא בן גרושה משום דפסול משפחה צריך ב"ד וכמה מהדוחק הוא זה לפרש מהוריית ב"ד בכך וגם עירבובי הדברים הן דאין שייך זה לזה כלל כמו שעירבב שם הסוגיא) אבל בבבלי ריש הוריות קאמר ר' יוחנן דחייב ופריך והא לאו שב מידיעתו הוא ומשני רב פפא קסבר ר' יוחנן כיון דמתיידע להו לב"ד הדרי בהו והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו קרינן ביה. ובריש הוריות הרחבתי הדיבור בענין זה ובדינים המסתעפים ממנו והבאתי השיטות החולקין בענין אומר מותר אי שוגג הוה בעלמא לענין קרבן או לא ותוכן הדברים דלדעת הרמב"ם דפוסק דבעלמא אומר מותר שוגג הוי לענין קרבן כדכתב בפ"ב מהלכ' שגגות בהלכה ו' גבי תינוק שנשבה לבין הנכרים וכן בסוף פ"ה שם ובכמה מקומות והוכחתי שם דמה דפוסק בסוף פי"ג שם כר' יוחנן דריש הוריות דהתם לאו מטעמיה דקרינן ביה שב מידיעתו דלדעתו ז"ל לא צריכין להאי טעמא כיון דכי מתיידע וכו' אלא משום דבלא"ה אומר מותר שוגג הוא וזה משמע מדבריו שם שכתב שם הורו ב"ד להתיר דבר האסור וכו' וכל אחד ואחד מן העושים על פיהם חייב קרבן בפ"ע מפני שהוא שוגג ולא כתב טעמא דקאמר התם אליבא דר' יוחנן ומשום דאליבא דר' יוחנן דס"ל האי דרשא השב מידיעתו וכו' כדאמר בר"פ כלל גדול הלכך פריך והא לאו שב מידיעתו ובעינן להאי טעמא כיון דכי מתיידע והכרחתי שם דבכ"מ שהוזכר בש"ס האי דרשא דשב מידיעתו אליבא דר"ש הוא דס"ל הכי ור' יוחנן כר"ש בענין האי דרשא אבל לת"ק דר"ש בריש חולין ובהוריות (דף י"א) לא ס"ל להאי דרשא כדמוכרח דמומר דאתחזק איכא בינייהו דהא לר"ש ודאי אפי' בפעם אחת לא שב מידיעתו הוא וא"כ למאי דקיי"ל דלענין פטורא דקרבן מומר דאיתחזק בעינן וזהו דעת הרמב"ם כמו שמבואר בדבריו והבאתי שם מכמה מקומות ע"כ דלא סבירא לן כהאי דרשא דר"ש וע"ש שתמצא מבואר כמה וכמה דברים מהיוצא מזה ומענין לענין ולא רציתי כאן להביא ולהאריך עוד בענין זה ובהיוצא ממנו. אך אחת היא אמרתי ולא אשנה כ"א בשביל דבר שנתחדש כאן. וזהו כאל ישיבני המעיין ורואה דברי שם למאי שבארתי והוכחתי דהאי דרשא דר"ש בענין השב מידיעתו לא ס"ל להרמב"ם ואם הוא יראה סוגיא אחת בשבועות יאמר דאשתמיטתיה להמחבר הזה סוגיא זו ופיסקה דהרמב"ם בענין זה לכן באתי כמשיב לו שלא נשמט ממני כ"א זה הוא טעמה וביאורה וממנה יצא דרכי לאורה. דבפ"ג דשבועות (דף כו ע"ב) אמרינן בעא מניה רבינא מרבא נשבע על ככר ומסתכן עליה מהו מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער ואכלה בשגגת שבועה מאי א"ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו וכ"פ הרמב"ם בספ"ג מהלכ' שבועות נשבע על הככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו מפני הצער והוא שוגג שהרי דמה שמותר לו לאכלו מפני הצער ה"ז פטור מן הקרבן לפי שאינו שב מידיעתו אלא ידע שאסורה היא ואכלה בטעות. והרואה זה ידמה לו דמכאן נראה להדיא דסובר רבא להאי דרשא דשב מידיעתו וכך הם דברי הרמב"ם בענין זה וא"כ זהו מנגד למה שכתבתי שם והתשובה לזה דאומר אני אם הוא כך כדנראה לכאורה מדברי רבא ומדברי הרמב"ם שתכסן לדינא לפ"ז יהיו סותרין דברי הרמב"ם זא"ז וכן אליבא דרבא הוי קשיא אדידיה ממאי דאמרינן בעלמא לדידיה שהרי לפירושו זה דהרמב"ם לדברי רבא דהוי כאומר מותר דמפני הצער מותר לו ואינו מביא קרבן לפי שאינו שב מידיעתו א"כ אומר מותר לא שב מידיעתו קרינן ביה ולפיכך פטור הוא מקרבן ואמאי בתינוק שנשבה לבין הנכרים דאין לך אומר מותר גדול מזה ולא שב מידיעתו דאף שיודע שהוא חלב אוכל ומחייבת ליה בקרבן כדפסק הרמב"ם שם כפי המצויין לעיל והשתא לכאורה דברי הרמב"ם סתרי אהדדי וכן הוה קשיא אליבא דרבא גופיה לפי פירושו דהרמב"ם שלא רצה לפרש שאכלה בהעלם שבועה כפי' הראב"ד וכדפירש"י אלא שידע שנשבע והיה אומר מותר לו וכו' א"כ סובר רבא דאומר מותר פטור מקרבן לפי שאינו שב מידיעתו והא בפשיטות קאמר הש"ס בעלמא אליבא דרבא דאומר מותר בר קרבן הוא כדאשכחן בפ' כלל גדול (דף ע"ב) על האי ברייתא חומר בשאר מצות וכו' ה"ד וכו' הניחא לאביי אלא לרבא מאי איכא למימר אלא באומר מותר משא"כ בשבת דפטור לגמרי עד כאן לא בעא מיניה רבא מר"נ אלא אי לחיובא חדא אי לחיובי תרתי אבל מיפטריה לגמרי לא ומאי קושיא הא רבא אליבא דנפשיה סובר דאומר מותר פטור לגמרי ואי דדייק דמ"ט לא בעא מניה למיפטר לגמרי אלא ש"מ דרבא ס"ל דחייב א"כ קשיא דרבא דידיה אדידיה דהתם אהאי דשבועות אמנם כי דייקינן לק"מ ובתחלה אומר אני דמצינו למימר דשאני ההיא דשבועות דעיקר חיוב קרבן גבי שבועות ביטוי חידוש הוא כדאמר התם לעיל דמה"ט שגגת קרבן שמה שגגה בשבועות ביטוי אע"ג דבכל התורה כולה לאו הכי הוא אליבא דרבנן דמונבז אלא דהכא חידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן דילפינן מע"ז והכא מייתי וכיון שכן הוא דלא מיקרי שגגה לענין קרבן בשבועת ביטוי בלשעבר אלא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן ה"ה בענין להבא לא מיקרי שוגג לקרבן אלא בהעלם שבועה דוקא אבל באומר מותר אע"פ שידע שנשבע אלא שאומר דלו מותר הוא כגון דהכא לפי פי' הרמב"ם אף על פי שזה שוגג אפי' הכי לא מיקרי שוגג לענין קרבן דשבועות ביטוי שהרי זה אומר מותר ולא שב מידיעתו ובהאי קרבן דעל לאו בעלמא הוא אומר מותר ולא שב מידיעתו פטור הוא אבל בעלמא אימא לך דהוי שוגג ממש לענין קרבן אע"פ דלא שב מידיעתו הוא. כך היה נראה לכאורה אבל אמתת הדברים כך הן דיש חילוק בגוף הענין דהאומר מותר דודאי זה שאומר מותר מפני שלא ידע בחלב אסור זהו בר קרבן דמ"ש אם ידע שחלב אסור ולא ידע שהוא חלב ומ"ש זה שידע שהוא חלב ולא ידע שהחלב אסור הוא דהרי הוא כמי שלא ידע שזה חלב ובשתים אלו קורא אני שב מידיעתו וחייב בקרבן אבל אם אם ידע שזהו חלב וידע שהוא אסור אלא ששגג בדבר אחר שדימה שאע"פ שהוא אסור מותר הוא כגון זה שנשבע שלא יאכל והרי הככר הזה אסור עליו כחלב ויודע שהוא אסור עליו אלא שדימה דעכשיו הואיל ומצטער הוא מותר הוא לו ה"ז שוגג מחמת הטעות וזה לא שב מידיעתו הוא ואינו בר קרבן וזה הוא מדוקדק מדברי הרמב"ם שהוא שוגג שהרי דימה וכו' כלומר שבזה הוא ששגג שנדמה לו שמותר הוא לו מפני הצער וה"ז ידע שנשבע ואסורה היא אלא שטעה וכדמסיים ואכלה בטעות זה הוא שאינו שגגת קרבן לפי שאינו שב מידיעתו אע"פ שיודע שאסר הוא ומזה תדע טעמו הנכון שלא רצה לפרש בהעלם שבועה וששכת שבועתו דא"כ הוי כשאר אומר מותר ובר קרבן הוא ולפיכך פי' כך ומדוקדק ג"כ דלא אמרו בגמ' בהעלם שבועה אלא בשגגת שבועה והיינו שידע' מהשבועה אלא ששגג בה ונמצינו למדין אנו עכשיו החילוק באיזה מקום קיי"ל כהאי דרשא השב מידיעתו וכו' ובאיזה מקום דלא קיי"ל כהאי דרשא כמבואר בהוריות שם וזהו דמחלק הרמב"ם בענין זה ומוכרח הוא לפי פירושו בהא דרבא בשבועות ובזה נוחין דבריו בכל מקום בענין שכתב באומר מותר וזהו מה שרציתי לבאר כאן: