מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבועות ג:ז:ז
Mareh HaPanim on Yerushalmi Shevuos 3:7:7 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 3:7:7) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבועות · free full Hebrew text
Open in the reader →מסתברא כאחוי דחיפה באתרייתא וכתיפה בקדמייתא. בפ"ב דנדרים פירשתי בזה וקצרתי ופירושא דהכא דייקא. והעיקר דאבימי אחוי דחיפה היה מדמה דין זה דקדמייתא להא דאמר רבא בפרקין בדף כ"ד ע"ב והבאתי לעיל בשמעתתא דכולל שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא שבועה שניה על הענבים חיילא נמי על התאנים בכולל וה"נ אע"ג דכבר נשבע על הראשונה מכיון דאמר ככר זו א"כ היה מותר באחרות וחזר ואמר שנים אילו ס"ל דהוי כדהתם דחוזר וכולל מה שנשבע עליו עם מה שעדיין עומד בהיתר עליו ומגו דחיילא שבועה שניה על ההיתר חיילא נמי על האיסור בכולל וחיפה לא ס"ל האי סברא דשאני התם דאמר בפירוש בשבועה שניה תאנים וענבים והלכך אמרי' דדעתו היה לישבע גם בשבועה שניה על התאנים וחיילא עליו בכולל אבל הכא דאע"ג דאמר שתים אילו אמרינן מסתמא לא היה דעתו אלא על ההיתר ולא על מה שכבר נאסר עליו ואילו דאמר שיהא זו כזו עליו וכן כולן והיינו דקאמר מיכן ואילך כמיחל שבועה על האיסורין כלומר דמשום דהוי כמיחל שבועה על האיסורין אם חוזר ונשבע על הראשונה הלכך אמרינן דמסתמא לא היה דעתו בשבועה שניה על הראשונה אלא על האחרת וכן כולן. ובבעיא השניה פליגי נמי בדיוקא דאילו ובסברא אחרת דאחוי דחיפה ס"ל דמכיון דאמר אילו דעתו היה בשבועה הראשונה שלא יאכל אפי' אחת מחמש אילו וא"כ שבועות האחרונות הוו כשבועה על שבועה וחיפה ס"ל אע"ג דאמר אילו אמרינן דדעתו היה בשבועה ראשונה חמש הוא דלא ליכול הא ארבעה יאכל וא"כ שבועות אחרונות שבועות אחרות הן. ומתוך דברים האלו יתבאר לנו אי אזלא פסקא דהאי ש"ס כפי מסקנת הש"ס דילן בהני תרתי בעיי או לא וזה דודאי בענין פסקא דבעיא אחרייתא דפסק הכא דאינו חייב אלא אחת נוכל להשוות למסקנא דהתם לכל שיטת הפוסקים ז"ל אבל בענין פסקא דבעיא קדמייתא דפסק הכא ג"כ דאינו חייב אלא אחת תליא בחילוק שיטת הפוסקים כמו שיתבאר. דהתם בדף כ"ח ע"ב גריס עיפה תני שבועות בי רבה וכו' ואבימי הוא דשאלו באומר שבועה שלא אוכל תשע ושבועה שלא אוכל עשר והמסקנא כמו שהשיב אבימי אישתבשת דאי תשע לא אכיל עשר נמי לא אכיל אינו חייב אלא אחת וחזר ושאלו בשבועה שלא אוכל עשר ושבועה שלא אוכל תשע והמסקנא כאבימי דה"ק עשר לא אכיל הא תשע אכיל ושבועה שניה שבועה אחריתא הוי וחייב על כל אחת ואחת. והקשה הר"ן ז"ל ואמאי הא מוכח מדלעיל דשלא אוכל משמע דעל כל אכילה של כזית וכזית מהככר אסר עליו כדאמרי' גבי מתני' שבועה שלא אוכלנה וכו' ותירץ דאי בככרות ידועות נשבע ה"נ אלא דבנשבע סתם על מנין ככרות מיירי הלכך באומר שבועה שלא אוכל תשע ועשר משבועת תשע איתסר בעשר דאי תשע לא אכיל עשר ודאי לא אכיל ומש"ה אינו חייב אלא אחת ובאומר שלא אוכל עשר ותשע משבועת עשר לא איתסר בתשע דעשר הוא דלא אכיל הא תשע אכיל ומש"ה חייב שתים עכ"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בענין בעיא קדמייתא בטעם נוסף דהני מילי דאינו חייב אלא אחת באומר שלא אוכל תשע בסתם דלא מצי אכיל עשר עד דאכיל תשע אבל אם אמר שלא אוכל תשע אלי ושבועה שלא אוכל עשר דמצי אכיל עשר אחריני אם אכל תשע אלו ועוד אחת חייב הוא שתים דמגו דחיילא אעשר אחריני חייל אתשע אלו מידי דהוה שבועה שלא אוכל תאנים שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דחיילא שבועה שניה נמי אתאנים במיגו עכ"ל. ופירוש דבריו דעיקר הקפידא בשבועה הראשונה משתי השבועות הוא דאם אמר אלו או מככר זו כעין דאמר הכא בענין בעיא זו א"כ מצי אכיל מאחרות וכשנשבע שבועה שניה חיילה בכולל לדעתו ז"ל בין אמר בשנים אלו או לא אמר אלו ובהא ודאי לא איכפת לן (והכא דגריס גם בשניה אלו משום שבועות שאחריה הוא דנקיט לה) וכן פי' הב"י בסי' רל"ח לדברי הרא"ש דבשאמר אלו אינו נאסר בשבוע' ראשונה בתשע או עשר דעלמא. והשתא מתבאר לן דפסקא דהכא בענין בעיא שניה דאזלא כמסקנא דהתם וכדעתם ז"ל דהתם לא קאמר אלו והלכך חייב על כל אחת ואחת דעשר לא אכיל הא תשע אכיל אבל הכא דאמר אלו מסתברא כאחוי דחיפה דמכיון שנשבע על ככרות ידועות דעתו בשבועה הראשונה על כל אכילה ואכילה מהם וכמו שביאר הר"ן ז"ל דהוי כשלא אוכל ככר זו דדעתיה אכל כזית וכזית מינה ושבועה שניה הוי כשבועה על שבועה ואינו חייב אלא אחת. אמנם לדעתם ז"ל במסקנת בעיא ראשונה הוא נגד פסקא דהאי ש"ס דסברתם ז"ל כסברת אחוי דחיפה דהכא דאם אמר בשבועה ראשונה אלו או ככר זו חיילא שבועה שניה בכולל כמו שביאר הרא"ש ז"ל ואלו הכא פסק כאבימי דאינו חייב אלא אחת אפי' בזו או באלו וכמו שהסברתי לעיל דס"ל דלא דמיא להא דרבא שלא אוכל תאנים וכו' דאע"ג דאמר אילו מ"מ לא הזכיר בפירוש בשבועה שניה מהראשונות כמו שהזכיר התם תאנים גם בשבועה שניה ואמרינן דדעתו היה שיהו אלו כאלו. והשתא יתבאר לנו דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת הש"ס דהכא דאזלא ממש ג"כ כמסקנא דהתם לפי דעתו ז"ל. שהרי הוא ז"ל לא חילק כלל בין אמר סתם לבין אמר אלו כמו שכתב בפ"ד משבועות הל' י"ב והל' י"ג משתי דינים אלו ולא חילק לא בקדמייתא ולא באחרייתא. ובודאי בענין דין השני המוזכר בהל' י"ג עשר ותשע לא היה צריך לבאר החילוק בין אמר סתם לאמר אלו דמבואר הוא כבר בדבריו לעיל שם בדינא דמתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה המבואר בהל' ע' וכקושית הר"ן ז"ל דזה ברור דאם אמר אלו דעתו היה על כל אכילה ואכילה מהם וחייב על כל אחת ואחת וא"כ ממילא נלמד מדין ככר זו המוזכר בדבריו אלא בדינא דקדמייתא המוזכר בהל' י"ב שמנה ותשע ועשר אם היה דעתו ז"ל לחלק כדעת הרא"ש ז"ל היה לו לבאר דזהו חידוש דין דנדמה היכא דאמר אלו לדינא דרבא דחיילא בכולל אע"ג שלא הזכיר בפירוש בשבועה שניה מה שנשבע עליו בשבועה ראשונה. אלא דנראה מסתימת דבריו בזה דאין דעתו לחלק בדין הזה אלא כאבימי דהכא ודהתם ובין אמר סתם ובין אמר אלו או ככר זו תו לא חיילא שבועה השניה על הראשונה דאין כאן כולל ולא דמיא להא דרבא כדאמרן כן נראה לע"ד לדעת הרמב"ם ז"ל ובהכי אזלא פסקא דהכא כמסקנא דהתם בקדמייתא ובאחרייתא כפי מה שנתבאר. ובש"ע סי' רל"ח נמשך אחר דעת הרא"ש והטור והר"ן ז"ל. ומ"מ יש לתמוה שלא הביא דעת הרמב"ם כלל שהרי סתם דבריו ועכ"פ משמע שלא היה דעתו לחלק בדין הראשון כמבואר. ונראה דהיה דעתו דגם הרמב"ם מודה בחילוק שחלקו ז"ל גם בדין הראשון וא"כ הוא נגד פסקא דהכא מה דלא מבואר בהדיא בש"ס דילן. ובודאי לא נעלם מהרמב"ם ז"ל פסקא דהכא ולפי מה שנתבאר ויש סברא לחלק בין האי דינא להא דרבא המוזכר בדבריו שם הל' י"א ומשמע כן מדבריו שכתב שהרי כלל התאנים שנאסרו בשבועה הראשונה וכו' ודוקא שכלל התאנים בפירוש קאמר. ותדע שכן הוא דעתו ז"ל דהא מוכרח הוא דס"ל דאילו הוי ככולל סתם ולא ככולל מפרש שהרי מבואר בדבריו בפ"ה שם דכולל סתם לא הוי כולל כמו שנתבאר לעיל מזה בד"ה לא סוף דבר ואם היה דעתו דאילו ככולל מפרש הוא היה לו להשמיענו רבותא טפי בפ"ה היו לפניו שחוטות ונבילות ואמר שבועה שלא אוכל אילו חייב משום שבועת ביטוי אף על הנבילות וע"ש הל' י' מכל זה נראה דדעתו ז"ל דאילו הוי ככולל סתם. ומכיון שכן הוא הכי נמי לא חיילא הכא השבועה שניה על הראשונה וזה מבואר: