מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שביעית ט:א:יג

והוה נסיב תורמוסין ומקצץ וכו'. וכך פירש"י ז"ל בפ' במה מדליקין (דף לד) בהאי עובדא דרשב"י שהיה משליך אותן ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם והתוס' פירשו בענין אחר בסדינין וכו' שדקדקו להא דקאמר כל היכא דהוי קשה טהריה וכו' ולפירש"י וכדקאמר הכא בהדיא היינו כל היכא דהוי קשי שלא ראה שום דבר ונשאר הקרקע קשה טהריה. שלש ארצות לביעור. בתחלה נבאר לפי שיטות המתחלקות בענין חלוקת שלש הארצות ואח"כ נבאר בענין דין הביעור גופיה ומהו הביעור לפי שיטות המתחלקות גם בזה. דעת רש"י וכן דעת הרמב"ם ז"ל דאין חילוק ארצות לביעור כ"א אותן ג' ארצות בלבד יהודה ועבר הירדן וגליל כדכתב רש"י בפ' מקום שנהגו (דף נ"ב ע"ב) ופי' להא דאמרו וג' ארצות בכל אחת ואחת ובמתני' דלקמן ולמה אמרו ג' ארצות בכל אחת ואוכלין שיהו אוכלין וכו' דה"ק ג' ארצות בכל אחת שחלוקו' במנהג קיו' פירותיהן שפירותיהן של זו כלות קודם לזו ואעפ"כ עשינו כולן אחת לביעור וכו' ע"ש דלפירושו האי ולמה אמרו וכו' הכוונה היא גם למה שאמרו שלש ארצות בכל אחת ואחת מ"מ אמרו שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה וכן הוא דעת הרמב"ם שכתב בפי' המשנה במתני' דלקמן ולמה אמרו וכו' מה תועלת יש לזה החילוק שחלקם שלש אחר שהם ט' ארצות כמו שאמר והשיב ואמר שהתועלת שיהו אוכלין בכל אחת ואחת וכו' כגון שיהו לו פירות בגליל העליון יאכל מהן כל זמן שהמין ההוא נמנא בגליל העליון או בתחתון או בעמק ואם פסקו הפירות ההם משני גבולי ארץ הגליל ועודם בגבול הג' יש לו לאכול ממה שיש ברשותו עד שיפסוק האחרון ושאמר לענין של שלש אינו לענין תוספת דין מן הדינים אבל הוא מכלל ההגבלות שנתן להם ע"כ וכמו שהסברתי בפנים במתני' דלקמן לסיום דבריו מכלל ההגבלות וכו' ע"ש ולפי פירושו מתפרש האי ולמה אמרו וכו' קצת בענין אחר מפירש"י בזה ומיהו לדינא שוין הן דכל ג' ארצות שבכל אחת ואחת נחשבות הן כארץ אחת לביעור וכך הם דבריו בחיבורו בפ"ז בהלכה ט' וי' והתוס' בפ' מקום שנהגו הקשו על פירש"י דהא מדקתני רש"א לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה מכלל דלת"ק ג' ארצות חלוקות שבכל אחת ואחת חלוקות לביעור ולפיכך מפרשים דאחרון שבה היינו פירות שבהר עד שיכלה האחרון שבהר וכך בעמק וכו' ומביאין ראיה מהא דקאמר הכא אין חיה שבהר גדילה בעמק וכו' ומה דסיימו שם עוד וכתבו ובירושלמי במסכת שביעית על הא דסימן להרים מילין אית דבעי למימר למידה הדא איתמר פי' לענין ג' ארצות נאמר אותו סימן אפשר היה הגי' כך לפניהם ומ"מ גם אם הוא כך מה שייך להאי לנחלים קנים לפי פירושם ולא נאריך בזה דמבואר הוא לפי הגי' שלפנינו למידת הדין איתמר והיא הגי' הנכונה וזהו לענין ממון כמו שבכל הש"ס הזה דרכו לקרות ענין ממון מידת הדין כלומר לענין הניתן לפני הדין וזה ממש כדאמרי' התם עלה דהאי ברייתא דרשב"ג נ"מ לענין מקח וממכר וכו' איך שיהיה מ"מ נראה דדעת הש"ס משמע כפי' התוס' ודעתס בענין חילוק הארצות מההיא דלעיל אין חיה שבהר וכו' וכך הוא דעת הר"ש אבל זה קשה מאי מביאין ראיה מהש"ס הזה הא התם בהדיא אמרינן לטעמא דמתני' מנה"מ וכו' וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכו' וא"כ חזינן דהש"ס דילן לא ס"ל כהאי ש"ס בזה דאי הכי לישמעינן רבותא טפי אין חיה שבהר וכו' ואפי' ביהודה עצמה ופשוט הוא דהרמב"ם לא סמיך אהא דהכא בזה אלא אמאי דמוכח להדיא בש"ס דילן. ובענין קושייתם מהאי דר"ש כבר מתורץ הוא במה שפירשתי בפנים בזה דר"ש פליג את"ק בתרתי וכעין זה כתב התי"ט. איברא דאי משום קושייתם לא היינו צריכין לפרש כן לדר"ש וניחא נמי אם נפרש דר"ש לא פליג אלא בשאר ארצות אבל ביהודה ס"ל לר"ש כמו הת"ק דאין ג' הארצות שבה חלוקות לענין הדין ואוכלין בכל אחת מהן עד שיכלה האחרון שבה וג' ארצות שאמרו ביהודה לענין הגבול הוא כדפרישית במתני' וה"ק ר"ש לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה כלומר ביהודה דוקא הוא דאמרו דבג' ארצות שבה הוא דאוכלין בכאו"א עד שיכלה מן האחרון ואין אוכלין ביהודה אחר שיכלה מן האחרון על סמך הגליל שעדיין לא כלה שם ובהא מודינא לך אבל במה דקאמרת דגם בשאר הארצות הדין כן דאין אוכלין בגליל אחר שיכלה מן האחרון שבו על סמך שביהודה וכן בעבר הירדן בהא פליגנא עלך אלא שאר כל הארצות כהר המלך ובהכי ניחא לקושית התוס'. אלא דאנן חזינן דהש"ס מפרש לדברי ר"ש דפליג נמי ביהודה גופה לענין הדין ואין אוכלין מן ההר על שבעמק או איפכא וכדמשמע להדיא מהא דפריך על ר"ש לקמן איתא חמי אלין עמק שביהודה וכו' וכן נמי מדמוקי לקמן להאי ברייתא דתני אוכלין על התמרים וכו' כר"ש וכדפרישית בפנים בהלכה דלקמן וע"ש ד"ה מתניתא דר"ש שביארתי דא"א לפרש בענין אחר. איך שיהי' מיהו דעת רש"י והרמב"ם מבוארין הן במאי דס"ל דאין כאן אלא ג' ארצות חלוקות בלבד לענין דין ביעור דסמכו על הא דאיתמר בש"ס דילן כמבואר. ונבא אל דין הביעור גופיה ובמאי דמצינו בו מדעות המתחלקות. דעת התוס' בפ' מקום שנהגו שם ודעת הרמב"ן ז"ל וההולכין בשיטתם דעיקר מצות הביעור הוא שלא יחזיקם בביתו כשלו אלא שיפקירם ויוציאם מרשותו ואחר שהפקירם יכול הוא בעצמו לחזור ולזכות בהם ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שיכלו וסמכו לדבריהם אלו על הגי' במתני' דלקמן בפרקין ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור וכך היא הגי' בת"כ וכאן ובתוספתא דפ"ח דמכילתין מבואר בהדיא כדבריהם וכן נלמד מהאי עובדא דלקמן בהלכה ה וכל זה הביא הכ"מ בריש פ"ז וכתב דמ"ש הרמב"ם שם בדין הביעור דמחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש וכו' כמו שהבאתי דבריו בפי' המשנה בפנים לפי שהיה גורס במתני' דלקמן ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וזהו בלי פתרון דמאין הוא למד לומר כן ולגרוס גי' אחרת שהוא נגד הת"כ ונגד התוספתא ונגד הש"ס דהכא. ואומר אני בקצרה שלא להאריך ביותר דעת הרמב"ם ז"ל דנלמד דין הביעור מדין דספיחין דהא בהא תליא וכמו שזכרתי אפס קצהו מזה לעיל בפ"ה בהלכה ג' ד"ה סבר ר' אימי אמר איסור ספיחין תורה וכאן אבאר לך בביאור גמור דהוא ז"ל סמך על ברייתא אחרת שנשנית בת"כ ועל המכילתא שמשניהן נלמד דאין מצות הביעור מצות ההפקר והא בלחוד והא בלחוד ובכל מקום שתמצא שאמרו היתר אכילה אחר זמן הביעור אליבא דר"ע היא אבל לחכמים דפליגי עליה בענין דין דספיחין וקיי"ל כוותייהו ממילא נשמע דאחר הביעור אסור באכילה לכל הוא וכן אין הביעור נאמר על ההפקר כמו שנלמד מהמכילתא שיתבאר לפנינו:

והנה הברייתא דת"כ כבר הבאתי לעיל בפ"ה שם דהיא שנויה בפסוק וכי תאמרו מה נאכל וכו' דר"ע דריש מכאן סמך לאיסור ספיחין מן התורה וחכמים פליגי עליה דאין איסורן אלא מד"ס ומסיימי א"כ למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף וגו' אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכניסו לקיום אמרת לנו ביערוהו ומה אנו אוכלים מן הביעור והילך. הרי לך בהדיא דר"ע דדריש יתורא דקרא ולא נאסוף על הספיחין הוא דנאמר ולא דריש על הביעור א"כ באלו הפירות שיש לו בשביעית כגון פירות האילן וכיוצא בהן דלא שייך בהו איסור ספיחין אוכל בהן גם אחר זמן הביעור אלא שצריך שיפקירם וכדעת הסוברים כן אלא דלמדין אנו שזהו דעת ר"ע והשתא לחכמים דפליגי עליה באיסור ספיחין ושאינן אלא גזירת ד"ס בלבד ואינהו דרשי קרא דלא נאסוף שאין אסיפה זו לקיום שהרי צריכין אנחנו לבערן כשיגיע זמן הביעור ומה אנו אוכלין משעת הביעור ואילך א"כ אסור באכילה לכל הוא. זהו דעת הרמב"ם דנלמד מכאן מהו הביעור שאמרו ונבאר עוד דגם מן המכילתא מוכח בהדיא דאין הביעור נאמר על ההפקר אלא כאו"א מצוה בפ"ע היא ובזמנים נפרדים הן שזהו ל' המכילתא בפ' משפטים על הכתוב והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו' ד"א והשביעית וגו' מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים ת"ל והשביעית וגו' מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם. ופירושה מגיד שמן התורה צריך שיפרוץ פרצות בגדר שדהו כדי שיוכלו העניים להכנס בריוח וליטול בעצמן אלא שגדרו חכמים בזה ולא החמירו כ"כ שיפרוץ פרצות בגדרו מפני תיקון העולם אלא שיניח כך ויפקיר הכל כל מה שיכלו ליקח ובלבד שלא יהא נועל הגדר כדי שלא יוכלו להכנס או אם לא היתה שדהו גדורה לא יעשה לה גדר בשביעית אלא הרי הן הפקר לכל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ד הלכה כד מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית וגו' וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל וכו' הרי לך מבואר דמצות הפקר הוא מיד בתחילת שביעית ובזמן שתוציא הארץ ומצות הביעור ידוע הוא שאינה אלא כשכלה לחיה מן השדה. ודי בזה שנמצא דעת הרמב"ם מבואר. ובענין השגת הראב"ד ז"ל בריש פ"ז הריני מבאר לך בקצרה כוונתו בהשגה זו דהוא ז"ל ג"כ דעתו שיש ביעור שמצוה הוא לשרפו ולאבדו מן העולם אבל דעתו שיש ב' מיני ביעור ובתחלה מכניס פירותיו לאוצר העיר ומחלקין הב"ד ג' סעודות וכו' ואז דין הוא שתאסר השביעיח מין במינו במשהו לפי שיש לה היתר שהרי יכול הוא לחזור ולזכות בהן ועוד יש ביעור אח"כ כשיכלה הכל אז יתבערו לגמרי לשריפה וכו' ואז אינה אוהרת במשהו לפי שאין לו שום היתר וכו' וכוונתו בזה דאם לדברי הרמב"ם שאין כאן אלא זמן ביעור אחד ולגמרי א"כ מאי האי דשנינו בסוף פ"ה מין במינו כל שהוא בשביעית הרי אין לו מתירין ולמה יאסור במשהו אבל כבר ביארתי במקומו שם שאין דעת הרמב"ם לפרש הסיפא שביעית אוסרת כל שהוא במינה דקאי על אחר הביעור אלא לענין אכילה בקדושת שביעית וקודם הביעור וע"ש והא דקתני חייב לבער מין במינו בכל שהוא זה ל"ק דודאי כל זמן שלא הגיע שעת הביעור צריך לבער הכל כל שאינו ניכר כמו דאיירי התם שנתערב מין במינו וביאר לזה בסוף פ"ז ושאני מתני' דהכובש שלשה כבשים שכל מין ומין ניכר הוא בפ"ע ופסק שם בהלכה ו' כר"ג דאיפסקא הלכתא כותיה לקמן ואין להאריך יותר במקום אחד וע' עוד במתני' דהכובש ובהסוגיא שם מה שיתבאר בס"ד. אית דבעי מימר למידת הדין איתמר. היינו לענין מקח וממכר וכו' כדקאמר בפ' מקום שנהגו וזכרתי מזה בדיבור דלעיל ע"ש: