מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת ז:ב:מד
Mareh HaPanim on Yerushalmi Shabbos 7:2:44 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shabbat 7:2:44) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת · free full Hebrew text
Open in the reader →הדא אמרה העושה חבורה ונצרר בה דם חייב. ולהאי מ"ד הא דתניא נצרר הדם אעפ"י שלא יצא כדמייתי לה בבבלי ריש פ' שמונה שרצים ובפ' אלו טריפות דף מ"ו טעמא הויא משום צובע וכדפירש"י שם במתני' בל"א דבדבר שיש לו עור נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע ולמאי דקאמר לקנייה המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום א"כ צריך לחלק דבנצרר הדם אעפ"י שלא יצא. חיוביה משום צובע דמשום נטילת נשמה לא מחייב עד שיצא הדם. ויש חולקין וס"ל דלא שייך צביעה גבי חבורה וזהו דעת התוס' כדכתבו בפרקין דף ע"ה וכן בריש כתובות דף ה' בד"ה דם מיפקד פקיד וכו' העלו דטעמא דחבורה הוי משום נטילת נשמה וכו' עד ונראה לר"ת לפרש דהוצאת דם חשיבא נטילת נשמה כי הדם היא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה וע"ש. ולכאורה יש לפלפל בדבריהם דהרי הכא קאמר בהדיא לחלק שאם מצא דם אז חייב הוא משום נטילת נשמה וכשנצרר ולא יצא חייב הוא משום צובע. ובודאי בדבר שיש לו עור מיירי דביה שייך לחיוביה משום צובע. ומכיון שכן מאי הקשו בכתובות על פירש"י מהאי דמייתי בא"ט ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם והתם מאי צובע איכא הא לית להו עור ומאי קושיא דהתם חיוביה לאו משום צובע אלא משום נטילת נשמה דלא שייכא בהו צביעה והלכך עד שיצא מהם דם כדקאמר הכא בהדיא לחלק כן אלא דנראה דהתוס' כתבו מסברת עצמן כן ולא נאריך בזה. ונבואה אל דעת הרמב"ם דאין דעתו לחייב בחבורה לא משום צובע ולא משום נטילת נשמה ולבאר מהיכן למד לומר כן דלכאורה הוא נגד המבואר בהדיא בהאי תלמודא ולא נתבאר בהדיא מהתם. שבפ"ט מהל' שבת בהל' ז' כתב הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע והמפרק הרי הוא תולדת הדש וכו' החולב וכו' וכן החובל במי שיש לו עור חייב משום מפרק וכו' ומתחלה צריך שנדע דלדעתו אין חלוק בין נצרר הדם ולא יצא ובין יצא דבדבר שיש לו עור חיוביה משום מפרק דאע"פ שלא יצא נעקר הדם ממקומו ונצרר תחת העור והרי כאן מפרק ובדבר שאין לו עור לא משכחת לה שום חיוב לדעתו אעפ"י שיצא דם דהואיל ואין לו עור אין כאן מפרק. וזה מבואר בהדיא מדבריו דלקמן בהל' ט' שמונה שרצים וכו' הן שיש להן עורות וכו' אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור לפיכך החובל בהן פטור ואחד החובל בבהמה וכו' או בשמונה שרצים ועשה בהן חבורה ויצא מהן דם או שנצרר הדם אעפ"י שלא יצא חייב והרי כדאמרן ולא סמיך הוא ז"ל אהך ברייתא דפ' א"ט וטעמיה שהוא נגד סתמא דמתני' דשמונה שרצים ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור ואין חילוק בהן בן יצא דם או לא דאין כאן מפרק. ומכיון שכן תמצא דבריו מבוארין וא"צ להאריך במה שהביא הכ"מ שם בשם הרמ"ך שכתב לא הבנתי דבריו וכו'. ובירושלמי מפורש בהדיא המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום וכו' מ"מ צריך לתרץ לפירושו ההיא דחולין ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם וצ"ע עכ"ל. הנה במה שדקדק בתחלה שכתב דמפרק תולדה דדש היא וכתב אין דישה אלא בגדולי קרקע. לזה א"צ לפנים כלל וכלל דה"ק דחיובא דדישה לא שייכא לקרוא אלא במה שהיא מגידולי קרקע והדומה להן. ורצוני לומר בזה דאף דשם דישה לכאורה משכחת לה אפי' במקום דלא שייכא פירוק שהוא דש ודורס הדבר בידו ואעפ"י שלא נקרא פירוק למה שיצא ממנו מ"מ אינו מתחייב הוא משום דישה דדומיא דגדולי קרקע בעינן שיהא מפרק וכגון להאי דאמרינן התם בפרקין דף הנזכר גבי הצד חלזון והפוצעו דר"י מחייב שתים דקסבר פציעה בכלל דישה ורבנן דלא מחייבי אלא משום צידה משום דאין פציעה בכלל דישה ומ"ט מפרש רבא קסברי אין דישה אלא לגדולי קרקע והיינו דכמו דבגדולי קרקע מפרק התבואה מהקשין שלה כך הוא בכל מקום דשייך לחיובי' משום הכי ולאפוקי פציעת חלזון דמכיון שאין לו עור הרי הוא משאר שקצים ורמשים ובהך סברא גופה פליגי ר' יהודה ורבנן דר' יהודה מחשיב לה כדש ומפרק ממה שהוא דוחקו ומוציא דמו ואעפ"י שאין לו עור ורבנן סברי דמכיון שאין לו עור ולא נבלע ונטמן הדם חשיב ביה א"כ לא שייך למיחייביה משום דישה דאינה אלא במפרק וכמו דש בגדולי קרקע ובמקום דשייכא פירוק וא"כ אזדא לה קושית הרמ"ך גם במה שכתב ועוד דאי חולב וכו' ומשום דבמקום שאין עור לא שייך מפרק וכדילפינן מהאי דחלזון אליבא דרבנן. וכן מה שהניח בסוף דבריו בצ"ע מההיא דאלו טריפות ל"ק מידי דלא סמכינן כלל אההיא ברייתא ורש"י ז"ל כתב שם והך מתניתא קמייתא לא ידענא היכא תניא. ונראה דגם לרש"י היה קשה דהברייתא נגד סתמא דמתני' דריש שמונה שרצים היא וכל זה פשוט הוא. נשאר לבאר במה שניין הרמ"ך ואמר ובירושלמי מפורש בהדיא וכו'. ואומר אני בזה שכבר הודעתיך בכמה וכמה מקומות שאין להקשות או להביא איזה ראיה מהירושלמי אם לא לומד הוא כסדרו ורואה בכל מצפוני' ה"ז נסתר מהסוגיא דלקמן גבי והשוחטו דקאמר ר"ש בן לקיש לית כאן שחיטה תולדת חבורה היא והרי דר"ל רצה למחוק להשוחט ממנין אבות מלאכות וקרא אותה תולדת חבורה והרי לא מצינו לחובל שנמנה באבות מלאכות ועל כרחך א"א לך לומר בענין אחר אלא דלא ס"ל לר"ל לחייביה להשוחט אלא משום מפרק הדם והרי שחיטה כמו תולדה ודמיא לחבורה שמפרק הדם ושתיהן תולדות דדש הן והשתא אע"ג דבעיקר סברא דר"ל גבי שחיטה לא קיי"ל כוותיה אלא דשחיטה משום נטילת נשמה היא וכמבואר לזה מהכא גבי הצד חלזון דלקמן וכן מהתם גבי צד חלזון דפריך וליחייב נמי משום נטילת נשמה והוצרכו לשנויי שפצעו מת או כרבא דקאמר מתעסק הוא אצל נטילת נשמה וכו' שמעינן מיהת דכל היכא דשייכא נטילת נשמה כולה מיחייב הוא משום נטילת נשמה ולא כדר"ל דהכא גבי שחיטה ומשום האי טעמא גופה פסק הרמב"ם בריש פי"א כשמואל דשוחט משום נטילת נשמה הוא ולא כרב דס"ל אף משום צובע משום דהכי מוכח בהדיא לרבא וכן לר' יוחנן דבכל מקום שיש נטילת נשמה חיוביה הוא משום כך ואפי' בחונק הוא את החי וכו' יש בו משום נטילת נשמה. ומיהת שמעינן מינה דר"ל פליג אהא דקאמר הכא גבי חבורה דהמוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום אלא דס"ל דחבורה משום מפרק וכן שוחט. ולפיכך קאמר לית כאן שחיטה דתרווייהו תולדות דדש הן דאם תרצה לפרש דתרווייהו משום נטילת נשמה הוא דהוו א"כ קשיא היכי תנינן להא במנין האבות כי היכי דנמחק שחיטה מהמנין מטעמא דתולדה היא ולא אב ולא קתני אלא משום סדר סעודה כדמסיים ר"ל. והן הבט נא וראה מהיכן למד הרמב"ם לומר דחובל משום מפרק ותולדה דדש הוא ומהיכן למד לומר דשוחט משום נטילת נשמה דחדא למד מהאי דר"ל ואידך לא ומטעמא דאמרן ובזה נתבאר לך כל דבריו וא"צ להאריך יותר בזה:
והסוחט והמכבס מלאכה אחת היא. תוספתא היא בפ' עשירי וכ"פ הרמב"ם בפ' כ"ב בהל' ט"ו המכבס חייב משום מלבן והסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס ומכאן הוא דלמד ודלא כר' ישמעאל: