מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת א:א:יז

יציאות השבת. פירשתי בפנים הוצאות שמרשות לרשות וכו' ולהך פירושא וכו'. רצוני לומר בזה דהאי לא אתיא אלא לפירש"י שפי' במתני' כן ודעתו ז"ל לפרש דהא דקאמר רב אשי לתרץ קושית הש"ס והא יציאות קתני (וזהו אף למאי שכתבו התוס' שם דלא פריך אלא אמתני' דשבועות דהוו כולהו לחיובא וכו' ע"ש) וקאמר תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה ממאי מדתנן המוציא מרשות לרשות וכו'. ורבינא קאמר מתני' נמי דיקא מדקמפרש הכנסה לאלתר ש"מ וכל מר דהא קמ"ל דהכנסה נמי הוצאה קרינן לה ונראה שזהו מוסכם לכ"ע ואף לרבא שפירש ליציאות דמתני' רשויות קתני וכ"כ התוס' בהדיא בפ"ק דשבועות (דף ה' ע"ב) ד"ה רבא אמר יש שמוחקים רב אשי בתירוצא דלעיל וכו' תדע דאי בא לתרץ מי דוחקו לומר כן הא ע"כ תנא הכנסה הוצאה קרי לה מההיא דהמוציא מרשות לרשות עכ"ד שם. א"כ החליטו דלכ"ע ע"כ לומר דתנא להכנסה נמי הוצאה קרי לה. אבל אין דעת בעל המאור ז"ל לפרש כן שכתב על דברי רבא וז"ל פי' אע"ג דדיקא מתני' כפירושיה דרב אשי לא איתחזי ליה לרבא הכי מדקתני יציאות ולא קתני הוצאות משום הכי איתחזי ליה לרבא דהא דקתני יציאות כמאן דאמר רשויות הוא ולעולם אין הכנסה בכלל הוצאה דהוצאה דהוה במשכן דכתיב ויצו משה ויעבירו וכו' חשיבא ליה וקרי לה אב אבל הכנסה דלא אשכחן במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה. והכי אמרינן בפ' הזורק ולדיוקיה דרב אשי דאמר מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי וקרי ליה הוצאה לא משמע ליה לרבא אלא לישנא קייטא הוא כמאן דאמר מרה"י לרשות הרבים תדע דהא קחשיב ליה באבות מלאכות והכנסה ליתא אלא תולדה ואף דיוקיה דרבינא נמי דדייק ממתני' דקמפרש הכנסה לאלתר לא איתחזי ליה לרבא דהכין היא סידורא דמתני' יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים מכיון שתחלת המלאכה היא העקירה ועיקר חיובא ועקירת ההוצאה ברשות היחיד לפיכך הקדים הד' בפנים ואח"כ הד' בחוץ שהיא ר"ה וכיון דסליק מר"ה פתח ואמר העני עומד בחוץ ואח"כ אמר וב"ה בפנים ומפרש ברישא חיובא דההוא דפתח ביה ואמטו להכי אצריך למיתני ברישא פשט העני וכו' והכין סליק סידרא דמתני' שפיר ולא דייקינן מינה כלום אלא מדקתני יציאות ולא קתני הוצאות משמע ליה לרבא דרשויות קתני כי כל רשות נקרא יציאה מפני שהיא מוצאת מכלל חברתה וה"ק רשויות שבח שתים שהן רה"י ור"ה שהן ד' חיובין הוצאה דעני והוצאה דבעה"ב והכנסה דעני והכנסה דבעל הבית הכי מפרשינן לה למתני' דשבועות דקתני דומיא דמראות נגעים דכולהו לחיוב אבל מתני' דהכא דקתני שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ודאי חיובי ופטורי קתני משום דעיקר שבת הוא והכי מפרשינן לה אליבא דרבא רשויות שבת שתים שהן רה"י ור"ה שבהן ד' דינים לאותו העומד בפנים והוא בעה"ב שנים הם לחיוב ושנים הם לפטור הוצאה והכנסה לחיוב והוצאה והכנסה לפטור וכן עתה מפרש לאותו העומד בחוץ והוא העני שתים רשויות בד' דינים שנים מהן לחיוב ושנים מהן לפטור עכ"ל בעל המאור ז"ל. הנה מה שכתוב דהכנסה לא אשכחן דהוה במשכן ר"ל דהיינו הכנסה דבעה"ב כדכתבו התוס' בזה בריש מכלתין ד"ה פשט ב"ה וכו' דהא דקאמר בפ' במה טומנין הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה אף אתם אל תכניסו מר"ה לרה"י היינו הכנסה דעני דמסתמא בקרקע היו עומדין שהוא ר"ה אבל הכנסה דבע"ה אותה לא היה במשכן ולהא היא דאיצטריך סברא דקאמר בפרק הזורק דמה לי אפיקי מה לי עיולי. ובחיבורי הנקרא באר מים חיים והוא על שיטות שבת ועירובין בגפ"ת ובפוסקים הארכתי בחידושים שם מענין זה ותוכן הדבר דלדעת התוס' דהוצאה מהוצאה לא גמרינן הואיל ומלאכה גרועה היא ולהכי נמי איצטריך תרי קראי בהוצאה ויכלא העם מהביא וקרא דאל יצא כדמשמע בספ"ק דעירובין דדריש מיניה להוצאה וחד לעני וחד לעשיר. וא"כ הה"ד נמי להכנסה דהואיל ומלאכה גרועה היא לא הוה ילפינן הכנסה מהכנסה וההפרש ביניהם הוא זה דהוצאה אע"ג דהוה במשכן איצטריך נמי לקרא דכתיבא ביה מהאי טעמא כדפירשו בריש הזורק והואיל וכתיבא והוה במשכן הלכך קרי ליה אב והכנסה נמי דהוה במשכן וקרי לה תולדה משום דלא כתיבא בהדיא ומיהת איצטריך לסברא משום הכנסה דב"ה דהכנסה מהכנסה לא הוה ילפינן אי לאו דאיכא סברא ומה דסיימו התוס' כאן בדבריהם וא"ת כיון דאיכא סברא אמאי איצטריך במה טומנין למימר דהכנסה היתה במשכן וכו' כתבתי שם בחידושים שלי לפרש שיעור דבריהם ועולין הן בדרך אחד עם מה שכתבו בריש פ' הזורק ואין כאן מקומו ומיהו כל זה דוקא אליבא דשיטת הש"ס בריש הזורק דקאמר בהדיא מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה וכך הוא דעת בעל המאור לפי פירושו אליבא דרבא. והשתא נאמר דכל זה הוא אליבא דר' יוחנן בריש הזורק דאיהו מרא דשמעתתא דהתם. וכן אליבא דרבא לפי פירושו של בעל המאור דאיהו הוא דלא חשיב להכנסה דאב משום דאין הכנסה בכלל הוצאה לא בקרא ולא במתני' דכלל גדול המוציא מרשות לרשות אלא מצד הסברא בעלמא הוא דילפינן להכנסה והלכך לא קרי לה אלא תולדה אבל אליבא דרב אשי דשמעתין וכן לרב אשי גופיה דספ"ק דעירובין דקאמר מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב וכדפירש"י ז"ל דאין כאן לשון הוצאת משוי (ומ"ש התוס' שם לשיטתייהו הוא דאזלי דס"ל דתרי קראי איצטריך חד לעני וחד לעשיר דלא גמרינן חד מאידך). א"כ הרי לפניך דלרב אשי לא מצינו אלא דרשה דחד קרא על הוצאה ויכלא העם מהביא. וממילא ש"מ דגם הכנסה בכללא דהאי קרא גופיה וכדאשכחן בהאי תלמודא בהדיא דקאמר לקמן בהלכה ר' חזקיה בשם ר' אילא אפי' הכנסה את שמע מינה כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגזברין כך נמנעו הגזברין מלקבל מידן ולהכניס ללשכה (ועיין לקמן ד"ה אפי' הכנסה וכו' מה שכתבתי בזה) וזכרנו מזה לידע ולהבין דברי רב אשי דשמעתין דקאמר תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה וכלומר דתנא אקרא הוא דסמיך דכמו דילפינן חדא הוצאה מהוצאה דאידך דהרי אליבא דרב אשי לית לן אלא חדא קרא בהוצאה וכדאמרן וילפינן הוצאה דעני מהוצאה דבעל הבית דמאי שנא ה"ה נמי לענין הכנסה דבכלל הוצאה היא במשמעות הכתוב וכדעת דהאי ש"ס להכי התנא קרי לה נמי הוצאה כדתנן המוציא מרשות לרשות מי לא עסקינן וכו' וכן הוא דעת רבינא והוסיף בדיוקא דמתני' דידן דנמי דיקא כוותיה דרב אשי וכטעמיה דהואיל דלית לן אלא חדא קרא בהוצאה ועל כרחך דגמרינן חדא הוצאה מאידך ואע"ג דמלאכה גרועה היא מ"מ הואיל דגלי רחמנא גלי א"כ ה"ה להכנסה דגמרינן נמי ממשמעות הכתוב וכדאמרן. וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב בחידושיו בשם הר"מ ז"ל שהיה אומר שאין שני מקראות לעני ולעשיר כו' וכתב בשם הרמב"ן ז"ל דלדעת זו קרא דאל יצא לרבנן דאמרי אין תחומין מדאורייתא י"ל דלאזהרת יוצא במן היא דאתא עכ"ל ויש להפליא דאין שום אחד מגדולי המפרשים מביא להא דרב אשי בעירובין דמבואר בהדיא דלדידיה ליכא אלא חד קרא באופן שזכינו מזה דדעת רב אשי ורבינא כדעתא דהאי ש"ס דאפי' הכנסה את ש"מ מקרא גופה דויכלא העם מהביא ומהאי גופיה שמעינן ממילא דלדעת האי ש"ס וכן לדעת רב אשי ורבינא דשמעתתא דבבלי קרינן להכנסה ג"כ אב כמו להוצאה דהא מהאי קרא גופיה לתרווייהו הוא דשמעינן וא"כ תרווייהו כתיבי וכן נמי תרווייהו במשכן הוא דהוו ואף למאי שכתבו התוס' דהכנסה דב"ה לא הוה במשכן מ"מ ילפינן הכנסה מהכנסה כמו דעל כרחך ילפינן הוצאה מהוצאה דהא אליבא דרב אשי לית לן אלא האי קרא חדא. ואחר שביררנו לזה תדע דאף דלכאורה לא מצינו נ"מ לדינא בין דעת ר' יוחנן דריש הזורק וכן לדעת רבא לפי פירושו של בעל המאור ובין דעת רב אשי ורבינא דשמעתין דלכ"ע חיובי מחייב על הוצאה ועל הכנסה אלא דמר קרי להכנסה בשם תולדה ומר קרי לה בשם אב למאי דאמרן ואין כאן אלא שינוי לשון מ"מ כי דייקינן טובא אשכחן נ"מ רבתי לדינא הוא דאיכא בינייהו כדבעינן למימר לקמן וזכינו ג"כ מזה להבין ולידע דעת הקדושה של הרמב"ם ז"ל מה שמלמדנו בלשונו הזך והטהור דבפ' י"ב מהלכות שבת בה"ח כתב וז"ל הוצאה והכנסה מרשות לרשות מאבות מלאכות הוא ואע"פ שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה בסיני נאמרו הרי הוא אומר בתורה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה. ולכאורה יש לתמוה על לשונו דהא בסוגיא דריש הזורק אמר בהדיא הוצאה אב והכנסה תולדה. והלח"מ כתב על זה דמדאין ביניהן אלא שינוי השם בלבד לא הקפיד בזה לקרותה להכנסה לאב עכ"ל וזהו כטעם בריר חלמות דאם אין לנו נ"מ לדינא מ"ט שינה הוא ז"ל מלישנא דהש"ס ולא כן הדברים שנאמרו למשה כ"א שני דברים שמענו מלשון של זהורית של לשונו ז"ל. חדא הא דאמרן בפירושא דשמעתתא דילן שזכינו להבין דדעת רב אשי ורבינא לא כדעת ר' יוחנן וכהאי סוגיא דריש הזורק דאליביה אזלא כל הסוגיא דמדייק הש"ס הוצאה גופה היכא כתיבא א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה וכו' אשכחן הוצאה הכנסה מנא לן סברא היא וכו' ולפי פירושו של בעל המאור דעת רבא כדעת ר' יוחנן כאשר נתבאר והשתא ממילא רווח לן לישנא דהרמב"ם דנקט בלשונו כדעת רב אשי ורבינא דאינהו בתראי נגד ר' יוחנן ורבא ולרב אשי ורבינא קרינן להכנסה אב כמו להוצאה כמבואר. ואידך דשמעינן דנ"מ גדולה לדינא איכא אי אמרינן דהכנסה ג"כ נלמדת ממשמעות הכתוב או לא ובתחלה אומר אני מה שרציתי לבאר בחיבורי הנזכר מחידושי שבת ועירובין שלי דנ"מ לענין התראה אי קרינן להכנסה אב או תולדה דמבואר הוא במאי דמפלפלין התוס' בפ' כלל גדול דף עג ע"ב ד"ה משום זורע שכתבו אין להוכיח מכאן דצריך להתרות אתולדה משום אב דהא לא קאמר שצריך להתרותו משום זורע אלא דאם התרה בו משום זורע חייב אבל בריש פ' חולין משמע קצת דצריך להתרות אתולדה משום אב דקאמר משמר משום מאי מתרינן ביה וכו' וגם זה יש לדחות דהכי פירושו משום מאי מתרינן ביה שיהא חייב רבה אמר משום בורר אבל אם התרו בו משום מרקד פטור כיון דמתרהו משום דבר שאינו דומה לו הוא סבר שהוא מלעיג בו ופטור אבל אם התרה בו סתם אל תשמר חייב וכו' ע"ש ותראה דמה שדחו שם להאי דלכאורה משמע מריש ב"ק דא"צ להתרות להתולדה משום אב מיהו מדבריהם בריש פ' הזורק משמע שתפסו סברא זו לאמת שכתבו בד"ה ולר"א הוי מצי למימר דנ"מ לענין התראה וכו' וכך נראה מתירוצים הב' בריש ב"ק ועוד י"ל שזהו שמתרץ הך דהוה במשכן קרי ליה אב וצריך להתרות התולדה בשמה ועוד דנוטע ומבשל וכו' ולא נאריך בזה דהרי דאף למאי שהחליטו בהזורק ובריש ב"ק לסברא זו איכא למימר דכל זה אליבא דר"א היא דוקא והואיל ולא קיי"ל כוותיה בעיקרא דמילתא דמחייב אתולדה במקום אב לא קיי"ל נמי בהא כוותיה לענין התראה להתולדה בשם האב דווקא מיהו האי מילתא נקטינן מדבריהם דריש ב"ק דאותן מלאכות שנקראו אבות אלא שלא נמנו במשנה משום דבכלל אבות אחרים הדומין ממש להם הן כגון נוטע ומבשל והמבריך ומרכיב וכן הזומר לדעת הרמב"ם בריש פ"ח ודאי באלו לית דין ולית דיין שאם התרו בו משום המלאכה בעצמה שהוא חייב וזה פשוט. ובעמדי לידע דעת הרמב"ם בענין אם צריך להתרו' על התולד' בשם האב או אף אם התרה בו משום המלאכה עצמה ג"כ חייב. והנה ראיתי דלכאורה הדבר שקול הוא לידע כוונת דעתו ז"ל בענין זה דבהדיא לא מצינו זה בדבריו ז"ל אלא דמדבריו בדין המשמר בפ"ח בהל' י"א. וכן בפכ"א בהלכה י"ז שכתב על המשמר שזה הוא תולדת בורר או תולדת מרקד כי הוא ז"ל תפס לדברי רב' ולדברי ר"ז דפ' תולין לשניהם לאמת ומשום דכמו דמסתברא מילתא דמר מסתברא נמי מילתא דאידך כדקאמרי התם טעמא דידי מסתבר וכו' ומרהטת לשונו היה נראה דדעתו דצריך להתרות על התולדה בשם האב דלכוונה זו כתב דתולדת שתיהן היא ואם התרו בו משום זה או משום זה חייב אך דיש לדחות דלא כתב כן אלא דתולדת שתיהן היא ונ"מ דאם עשה מלאכת בורר ומלאכת משמר או מרקד ומשמר בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כדין אב ותולדה דידיה בהעלם אחד א"נ שאם התרו בו משום זה או משום זה חייב וכעין שכתבו התוס' גבי משום זורע כדלעיל אבל לא היה דעתו דצריך להתרות אתולדה בשם האב בדוקא דאם היתה כוונתו לכך בענין ההתראה לא הוה שחק מלבאר בפירוש לדעתו. ועוד דנראה מדבריו בפ"ז בהל' ז' בהיפך מזה שכתב שם אחד העושה אב מאבות מלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת וכו' א"כ מה הפרש יש בין האבות והתולדות אין ביניהן הפרש אלא לענין הקרבן בלבד שהעושה בשוגג אם עשה אבות הרבה בהעלם א' חייב חטאת אחת על כל אב ואב ואם עשה אב ותולדותיו בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת אחת. ואם כך הוא דדעתו ז"ל דצריך להתרות על התולדה בשם האב א"כ מצינו נ"מ אף במזיד לענין התראה. ואף דלזה ג"כ יש לדחות דאפשר דלענין חיוב מיתה קאמר דאין הפרש ביניהן דחייב מיתה על התולדה כמו על האב ולענין הקרבן יש חילוק חטאות ביניהן מ"מ הרי כבר אמרנו דאם היה דעתו בענין התראה כמשמעות דברי התוס' בפרק הזורק ודריש ב"ק היה מבאר דבריו להדיא. וכל זה כתבתי בחיבורי שס דרך אגב דאם היה דעת הרמב"ם כדעת התוס' הנזכר היה אפשר לומר דהאי נ"מ איכא דאי קרינן להכנסה אב א"כ אף דנימא דבעלמא צריך להתרות אתולדה משום האב בהכנסה מיהת דדמיא ממש להוצאה אם התרו בו משום הכנסה והוא אב כעין הוצאה חייב דהוי כעין נוטע ומבשל והדומין שהן בכלל האבות השייכין להם. וכמותן דנמנו בהמשנה דבאלו ודאי אם התרו בו משום עצמן חייב כדסיימו התוס' בריש ב"ק ואם דאינה נקראת אלא תולדה א"כ דינה כשאר תולדות האבות דצריך להתרות עליהן בשם אביהן. אמנם כל זה הוא דרך פלפול בעלמא ולא נאריך בזה דודאי אין דעת הרמב"ם אלא כדעת התוס' דפ' כלל גדול דא"צ להתרות על שום תולדה בשם האב וכן דעת ר"ח ז"ל כדכתבו שם. ואי אשכחן נ"מ לדינא אם הכנסה תולדה היא בהאי סוגיא דריש פ' הזורק וכר' יוחנן או דאב קרינן לה כדעת ר' חזקיה דהכא וכדעת רב אשי ורבינא דשמעתין למאי שנתבאר האי נ"מ הוא דאיכא לענין הוראות ב"ד דמבואר הוא במתני' בפ"ק דהוריות דאין חייבין אא"כ הורו בדבר שאין מפורש בתורה ואין צדוקין מודים בו. ואמרינן בגמרא שם דף ד' דגריס הוצאה הא כתיבה לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת דאמרי' הוצאה היא דאסור הכנסה מותר ואכ"א דאמרי הוצאה והכנסה הוא דאסורא מושיט וזורק שריא. וביארתי בחבורי במראה הפנים שם בהלכה ג' דהני שנויי פליגי בפלוגתא דאמוראי דהכא בהסוגיא דלחד מ"ד לא שמענו מקרא דמשה אלא הוצאה לחודה והכנסה סברא הוא כדאמרינן בהזורק שם ולר' חזקיה בשם ר' אילא דהכא אף הכנסה ש"מ מהאי קרא כמבואר לקמן בהסוגיא במאי הוא דפליגי והרי לך נ"מ גדולה דאם הכנסה נלמדת מהכתוב כמו הוצאה א"כ ע"כ דאינם חייבים על הוראתה בטעות אלא דוקא אם טעו במושיט וזורק דלא כתיבי וכשנוייא בתרא דהוריות. ולשנוייא קמא אמרינן דס"ל כהאי מ"ד דריש הזורק דהכנסה לא כתיבא כמו מושיט וזורק וזכינו לביאור דבר זה. והא דמייתי התם בהוריות קרא דירמיה כבר ביארתי שם וכן בענין שכתבו התוס' בריש הזורק ראיה מהך תלמודא לגי' ר"ח דלא גריס וממאי דבשבת הוה וכו' כחבתי בחיבורי בריש מס' שבועות דאין להכריח לזה מהכא דמסקנא הש"ס דהכא דאף הכנסה מהכתוב היא כמו הוצאה. והתם הא קאמר הכנסה מנלן וכו' וע"ש. ואין לכפול בדברי' וגם מה שביארתי שם לדעת הרמב"ם בריש פי"ד מהל' שגגות בענין זה. וכתבתי דדבריו הולכין כעין האי סוגיא דריש הזורק אמנם עיקר הדבר כך הוא דעתו ז"ל דהחליט כרב אשי וכשיטת הש"ס דהכא שהרי כתב וסתם אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב וכו' וא"כ כוונתו לכלול דגם על טעות הכנסה נמי אינה הורייה להתחייב בה וכהאי שנוייא בתרא דהתם דאזלא להאי מ"ד דתרווייהו כתיבי ונכללו ובקרא דירמיה יותר מפורש לשתיהן וכהאי דר' חזקיה בשם ר' אחא בהסוגיא. ואין לפלפל בענין שהביא הרמב"ם שם קרא דאל יצא. וכבר ביארנו דדעתו לפסוק כרב אשי דספ"ק דעירובין דלית ליה להאי דרשא דזה ודאי פלפול של חנם הוא שהרי לא הביא זה אלא לענין אם טעו ב"ד ואמרו כך דהואיל דלא נמצא אלא ציווי דהוצאה והכנסה בהאי קרא א"כ מושיט וזורק מותר. וכלו' דמתוך כך באה טעות ההוראה להם וזה אין צריך לפנים. והרי כבר מבואר מדבריו בפ' י"ב מהל' שבת שהבאתי לעיל דלא הביא אלא קרא דויכלא העם מהביא וסיים הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה ובלשון ההבאה כולל לשתיהן להוצאה ולהכנסה כמבואר מריש דבריו ודי בזה ואין להאריך יותר במקום אחד ועיין לקמן בד"ה אפילו הכנסה מה שנתבאר עוד מענין דרבא ורב אשי בשמעתין בס"ד:

והוא שתהא ידו של עני בתוך עשר' לקרקע. הרשב"א ז"ל כתב בהסוגיא דשקל וטרי הש"ס בדף ה' ובעי לאוקמא להמתני' בשקבל בטרסקל ופריך התם ניחא וכו' אלא טרסקל בר"ה רה"י הוא לימא מתני' דלא כר' יוסי בר' יהודה וכו' קשיא והא מתני' על כרחך בלמטה מעשרה מיירי וכו' (וכעין זה כתבו התוס' שם) ואיכא מרבוותא דכתבו דמתני' אפי' למעלה מעשר' הוא ואע"ג דמקו' פטור הוא כיון דקי"ל המוציא משוי למעל' מעשרה חייב וכן המעביר בר"ה למעלה מי' חייב הכא נמי אעפ"י שידו של עני למעלה מעשרה הנותן לתוכו כאלו נותן בר"ה וסייעו להא משמעתין דהכא דאקשינן טרסקל בר"ה רה"י הוא וכו' ע"ש שהאריך לסתור דבריהם ולבסוף כתב ועוד דגרסינן בירושלמי העני חייב אמר רב יהודה בשם שמואל והוא שתהיה ידו של עני בתוך עשרה לקרקע וההיא קושיא מהאי דטרסקל מעיקרא ליתא וכו' ע"ש ויש לתמוה דאם הוא ז"ל רצה לסמוך על האי דשמואל דהכא א"כ יש לנו לסמוך גם על האי דרבי זעירא דמוקי לה ברחוק מן הכותל ארבעה דוקא וכן לההיא דר"א בשם ר"ש כרסנא דדוקא כשהיה פניו הפוכות לפלטיא וכו' ולא מצינו לאחד מגדולי הפוסקים והמפרשים שדברו בזה אלא ודאי דסוגיא דהכא אזלא לפי הס"ד דאכתי לא ידעינן דידו של אדם נחשבת כד' על ד' ולהכי דחקי לאוקמי בכל הני אוקמתא והאי דשמואל דהכא כמאן דס"ל דבתוך עשרה כמונח בקרקע דמי ולית הלכתא הכי. וכן כל האי דשקיל וטרי התם אליבא דהס"ד היא ובאמת לית לן להביא ראיה כלל מהאי דטרסקל דכן דחק הש"ס למישקל ולמיטרי לפי הס"ד עד דאתי להמסקנא תדע דמדייק לימא דלא כר' יוסי בר"י והא האי דר' יוסי בר"י אידחיא מהלכתא בפ' הזורק דף ק"א דמייתי עלה להאי דתני עלה וחכמים פוטרין וכדמסיק התם לטעמא דלא אמרינן בכה"ג גיד אחית מחיצתא דהוי לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה אלא דכך דרך הש"ס דקאמר לימא לדידך דממתני' דידן איכא נמי למקשי אדר' יוסי בר"י ודחי לה דאיכא למימר אפ"ת ר"י בר' יהודה דהתם למעלה מי' והכא למטה מי' וכלומר דאפשר דבמתני' איירי בלמטה מי' ואיכא לאוקמי אפי' כר"י בר"י והדר אקשי עלה ר' אבהו וכו' עד דאתי להמסקנא וכדרבא. ועוד דמהאי גופא דאמרן לית לן להביא סייעתא כלל מהאי דשמואל דהכא דכולה סוגיא דהכא אזלא כהאי דר' יוסי ב"י דהא בהדיא מסיק ר' מנא לקמן לא סוף דבר מנורה אלא אפי' קנה בר"ה גבוה עשרה וטבלא נתונה בראשו המשתמש וכו' חייב והאי ממש כר' יוסי בר' יהודה היא וא"כ האי אוקימתא דשמואל כלמטה מי' נמי אליבא דהך דר' יוסי בר"י הוא והיינו דהש"ס דהכא מפרש המתני' דלאו בידו ממש מיתפרשא משום דקשיא ליה כדמקשה התם והא בעינן עקירה והנחה ממקום ד' על ד' דהך מילתא ברירא היא כדפי' התוס' שם דמסתמא כך היתה במשכן ועוד דאל יצא איש ממקומו ממקום חשוב משמע וכו' וא"כ מסתמא דביד העני איזה כלי מיירי והלכך מייתי להא דשמואל דידו של עני מלמטה מג' מיירי כי היכי דלא תיקשי להא דלקמן דאתיא כר' יוסי בר"י היא ובכל הסוגיא דהכא לא תמצא להאי מסקנא דהתם דטעמא דידו של אדם כד' על ד' היא והשתא למאי דמסקינן התם להאי טעמא ודאי מסתברא כאיכא מרבוותא שהביא הוא ז"ל דאפי' למעלה מי' מיתוקמא המתני' ולא מטעמייהו מהאי דטרסקל אלא משום דכי אתינן להא דידו של אדם נחשבת כד' על ד' הוי כמוציא משאוי על כתפו למעלה מי' וכו' וזהו הטעם כעיקר וכהני איכא מרבוותא וכך הוא דעת הרמב"ם בפ' י"ג שסתם וכתב בהל' ב' ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' לפיכך אם עקר החפץ מיד האדם וכו' ולא חילק בין למעלה מי' או למטה מי' ומטעם הנזכר ולא דמי האי דינא לדין דפשט ידו מליאה פירות לחוץ הנזכר בדבור דלעיל דהתם ודאי כיון שזה עומד בפנים לא מהני פשיטת ידו המלאה למקום פטור דלאו מידי עביד דאין כאן לא מוציא ולא מעביר בר"ה. והלכך כתב הרמב"ם שם והרי ידו תלויה באויר ר"ה כלומר דדוקא בלמטה מי' איירי וזהו מוסכם לכ"ע. אבל הכא ודאי אין חילוק בין מלמעלה או למטה מי' וכמבואר דאין להביא ראיה כלל מהאי דהכא מטעמא דאמרן: