מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת א:א:טז
Mareh HaPanim on Yerushalmi Shabbos 1:1:16 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shabbat 1:1:16) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת · free full Hebrew text
Open in the reader →היה עומד בפנים וידו מלאה פירות פשוטה לחוץ וכו'. הכא דגריס בהדיא וקידש עליו היום לא מצי לשנויי כהאי דבעי לשנויי התם בדף ג' ע"ב דכאן מבעוד יום כאן משחשיכה ומחמת קנסא דרבנן להאי גיסא או לאידך גיסא כדקאמר הש"ס התם הלכך לא מייתי אלא כדהוון בעיי מימר דכאן בשיש שם רחב ד' וכאן באין רחב ד' במקום שהושיט ידו מלאה פירות וכדפרישית בפנים לענין אויר ר"ה. ויש לפרש ג"כ לענין כרמלית ומקום פטור אלא דא"כ היה צריך להחליף דמ"ד אסור בשיש שם רחב ד' דהויא כרמלית כעין רחב ד' ואינה גביה עשרה ומ"ד מותר בשאין שם רחב ד' דהוי מקום פטור ואין נראה מלישנא דהש"ס כן ומדדחי לה וקאמר בין זה ובין זה כמ"ד אסור להשתמש באויר עשרה וא"כ לא מיתוקמא כלל במקום פטור לשום מ"ד. ולמאי דמסיק הכא דכאן למטה מי' וכאן למעלה מי' וזה כמו דבעי למימר התם מעיקרא ולמידחי למאי דבעי לאוקמי פלוגתייהו אם ידו של אדם ככרמלית דמי או לא אבל הכא אי אפשר לפרש לכאורה כן דהא בשיש שם רחב ד' ובשאין שם קאמר ואפשר לומר דלמאי דדחי ר' יוסי בר בון להוון בעיי מימר דחי לכולא מילתא דידהו ולאו בשיש שם ד' או בשאין שם מיתוקמא מילתייהו אלא דכ"ע ס"ל דידו של אדם ככרמלית דמי כדקאמר התם והיינו הך דקאמר הכא דכ"ע אסור להשתמש באויר עשרה ומוקי למילתייהו כאן למטה מי' וכאן למעלה מי' וכעין שנוייא קמא דהתם ודעת הרמב"ם בזה לפסוק כאוקמתא בתרייתא דאידי ואידי בשוגג מיירי וכשנויא בתרא דכ"ע לא קנסינן שוגג אטו מזיד ול"ק כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת כמ"ש בפ' י"ג משבת בהלכה כ' שכח ופשט ידו והיא מלאה פירות וכו' ומה שהביא הה"מ שם בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל שדקדקו מהסוגיא דדוקא כשהוציא במזיד מבעוד יום וכו' כיון שההוצאה נעשית מע"ש אבל הוציא במזיד משחשיכה התירו לו להחזיר לאותה חצר שאם יקנסוהו להיות ידו תלויה שמא ישליך הפירות בארץ ויבא לידו חיוב גמור עכ"ל ור"ל בזה דא"כ אף להגוונא דמיירי הרמב"ם שהוציא ביום השבת שהרי כתב במזיד דקנסו אותו שתהא ידו תלויה עד שתחשך. ולפי סברתם של הרמב"ן והרשב"א לית לן למיקנסיה בכה"ג ויש כאן מקום עיון דלמאי שכתב הה"מ לעיל בפ"ט בהל' ה' על מ"ש הרמב"ם שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שתחשך ויבא לידי מלאכה וכתב שם על זה בשם המפרשים ז"ל שפירשו להאי מימרא הדביק פת בתנור וכו' קודם שיבא לידי איסור סקילה דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפי' בשוגג וסיים שם ולזה כתב רבינו שכח וכ"ש הדביק במזיד עכ"ל ואם כך הוא דעת רבינו ה"ל למירמ' דידיה אדידיה דהא כאן כתב דקנסו אותו להחזירה לאותה חצר אע"פ דאיכא למיחש שיכול לבא לידי חיוב סקילה דאף שיש לדחוק ולומר דשאני גבי פת דע"כ יבא לידי חיוב שהיא נאפית מעצמה משא"כ גבי פירות דאם לא יחזור או לא ישליך לא יבא לידי חיוב מ"מ אילו היה דעת הרמב"ם כן מפני מה שינה לשון הש"ס דמסיק דהאי במזיד הוא. סוף דבר לא נאריך בזה דהמעיין בהסוגיא ובכל דברי הרמב"ם האמורים בכעין ענין זה יראה דבהאי פירושא שפירשו בההיא דהדביק פת בתנור לא הסכים הרמב"ם לפירושם אלא כך הוא האמת לפי דעת הרמב"ם דדדעתו כדעת הריב"א בתוס' שכתבו בענין הבעיא ד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותירץ ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין וכדאמר בפסחים ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייבא כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה למיעבד פסח עכ"ל והשתא תדע דזהו דעת הרמב"ם ממש ולפיכך כאן בדין הוציא פירות במזיד בשבת קנסו אותו מלהחזירה לאותה חצר שאעפ"י שאם לא ישמע לנו ויחזירה או שישליך מידו לר"ה אין בכך כלום שהרי לא יבא לידי חיוב מיתה וכסברת ריב"א יכהאי דמוכחא מההיא דפסחים והשתא מה שכתב בהדביק פת בתנור בשבת בדוקא כתב ששכח ולפיכך התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי מלאכה שהרי שוגג הוא ולית לן למקנסיה אבל אם הדביק במזיד לא התירו לו משום קנס ולידי חיוב מיתה לא יבא מטעם סברא הנזכרת וכהאי מימרא דרב ביבי המוזכרת בסוף הסוגיא ג"כ לא פירש כדעת המפרשים דלמימרא מחלטת איתמר אלא דה"ק מתני לה בהדיא דהבעיא בענין מזיד היא ולא גריס אמר רב ביבי אלא כאותו ספרים שהביאו התוס' דגרסי מתני לה בהדיא בעי רב ביבי וכו' ומכיון דבעיא דלא איפשיטא היא בלאו הכי אין כאן חיוב סקילה כדפסק בכל הלכות שבת בבעיא דלא איפשיטא אלא שכבר נתבאר מטעם סברא הנלמדת מפסח דכך הוא דעתו ז"ל לטעם עיקר הדבר בכעין זה וזה ברור הוא לדעת הרמב"ם ז"ל ובש"ע סי' רנ"ד כתב בדין אם הפת בתנור בשבת אפילו במזיד מותר לו לרדותה ונמשך בזה אחר דברי הרא"ש והטור ואין כן דעת הרמב"ם דאלו היה דעתו כך לא הוה שתיק מלבאר בהדיא דבמזיד נמי דינא הכי אלא ודאי כמו שכתבתי וכך הוא האמת לדעת הרמב"ם וכל המעיין היטב בדבריו יודה לזה: