מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים א:ח:ד

חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה וכו'. פירש"י ז"ל כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע בה ספק לא נגע. והקשו התוס' בשם ריב"א דממ"נ אי ברה"י ספיקו טמא וכו' וקושיא זו הקשה ג"כ הר"ש בתרומות. ותירץ כתירוץ הריב"א כגון שתי חביות ברה"י וכו' ואני הקשיתי דהאיך מתרצין להאי מתני' דפ"ד דטהרות טמא שפשט את רגליו לבין חביות טהורין וכו' דקשה ג"כ האי ממ"נ ולא שייכא שם תירוצם. וביארתי שם דכל דבריהם דהתוס' לשיטתייהו דסוברים ספק טומאה ברה"י בודאי מדאורייתא. ולפיכך צריכין הן לחלק בין דבר שיכול להיות אמת כסוטה. ובין דבר דא' מהן ודאי טהור כדכתבו כאן. ולתרץ גם ההיא דנזיר דלא אמרינן דכל אחד יבוא קרבן טומאה. אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל ספק דאורייתא שאמרו להחמיר אינו אלא מד"ס ובין באיסור ובין בטומאה כמבואר בדבריו בפי"ח מהל' א"ב ובסוף פ"ע מהל' טומאת מת ובריש פ' י"ו מהל' אבות הטומאה. א"כ בלאו הכי לק"מ. דלענין קרבן ודאי לא מייתי על ספק טומאה ברה"י הן בנזיר והן על ביאת המקדש. וכאן בתרומה דאין שורפין אותה כמבואר בהש"ס מדברי שלשתן תלויה אסור לשורפה. א"כ מיירי באדם ראשון לטומאה ספק נגע וכו'. וכן צריך לפרש לדעת רש"י ז"ל. אם היה אב הטומאה ודאי וספק נגע וכו' שורפין כפי הכלל שביאר הרמב"ם בפי"ג מהל אה"ט בהל' י'. וגם שם תירצתי להסוגיא דבכורות שמביא הר"ש וע"ש: