מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים א:ח:ג
Mareh HaPanim on Yerushalmi Pesachim 1:8:3 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:3) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים · free full Hebrew text
Open in the reader →אלא שנייה היא איסור שנייה היא טומאה. ואמר ר' יסי בשם ר' יוחנן הכל מודים וכו'. כדפרישית דזה הכל ממסקנת קושיא דר' יסי למאי דלא הוה שמיע ליה לאידך דרבי יוחנן בפירוש מילתיה דר"ח סגן הכהנים והוה ס"ד דבהא מודה לבר קפרא דבולד הטומאה מדרבנן הוא דקאמר ר"ח והוה קשיא ליה א"כ אמאי קאמר ר' יוסי דמתני' אינה היא המדה מידה ומידה היא ואם תימצי לומר משום דלא ילפינן איסור מטומאה אכתי קשיא על הא דר' יוחנן דקאמר הכל מודין בששה עשר וכו'. ומשום דהשתא הטהורה ג"כ באיסור תורה היא אלמא דילפינן איסור מטומאה והדרא קושיא לדוכתה. ולפי סברת התוס' בדף ט"ו ע"ב בענין זה דמחלקינן בין איסור דרבנן דלא ילפינן מטומאה ובין איסור דאורייתא דשפיר ילפינן מטומאה כדכתבו שם בד"ה נימא קסבר ר' יוחנן א"כ הוה ניחא לן לתרץ קושיא דר' יסי דהכא לפי הס"ד דידיה דר' יוחנן כבר קפרא ס"ל דר"ח בולד הטומאה דרבנן קאמר. והשחא ניחא הא דר' יוסי במתני' דקאמר אינה היא המדה וניחא נמי הא דקאמר הכל מודין בששה עשר והא דלא משני ליה ר' יסי דהכא כן יש לומר משום דאי הכי אכתי הוה קשיא ליה דא"כ מ"ט דר"מ דיליף הכא מדר"ח סגן הכהנים לפי האי שיטתא דסלקא אדעתיה דלכ"ע בולד הטומאה מדרבנן הוא דקאמר ר"ח וכדאשכחן בהא דלקמיה דלבתר דשמיע ליה קושטא דמילתא דר' יוחנן בפירושא דדברי ר"ח סגן הכהנים דזה וזה ד"ת קאמר והוה ניחא ליה להא דר' יוסי במתני'. ואכתי קושיא ליה להא דר"מ כדקאמר וקשיא דר' יוחנן על דר"מ והדא דר' יוסי וכו' וכדפרישית. ונמצא דבין כך ובין כך אי דמפרשינן כדקס"ד דר"ח בולד מדבריהן קאמר קשיא ואי דמפרשינן דבולד מד"ת קאמר קשיא או הא דר"מ או הא דר' יוסי. ולפ"ז הוה ניחא לן הא דסליק בקשיא לר' יוחנן כדאמרן אבל אי קשיא הא גופה קשיא דאמאי לא משני דבהאי סברא גופה פליגי ר"מ ור' יוסי למאי דס"ד דר"ח בולד הטומאה מדרבנן איירי ופליגי בהא דר"מ ס"ל דאין חילוק בין מילתא דמדרבנן למילתא דאורייתא לענין מילף איסור מטומאה. והלכך יליף מדברי ר"ח דכמו דהתם מטמאינן לטומאה דרבנן בטומאה דאורייתא ה"נ מטמאינן לאיסור מדרבנן בטומאה דאורייתא ושורפין טהורה עם טמאה בע"פ. ור' יוסי ס"ל דאיסור דאורייתא הוא דילפינן מטומאה דאורייתא וכסברת התוס' אליבא דשנוייא דר' ירמיה דר' יוסי ס"ל דבולד הטומאה דאורייתא איירי ר"ח. וה"נ נימא למאי דס"ד דבולד הטומאה מדרבנן איירי ר"ח ולפיכך מודה הוא דבשבע שורפין טהורה עם טמאה. אבל באיסורא דרבנן לא ילפינן מטומאה ולפיכך פליג אדר"מ וקאמר אינה היא המדה ואפי' אם נאמר דלשיטתא דהאי תלמודא יש לתרץ קושיא זו דבאמת היינו דקא משני לקמן לבר קפרא דהכא דאיהו כר' יוחנן דהתם דמוקי להא דר"ח בולד הטומאה מדרבנן ומדייק אליביה. וקשיא דבר קפרא על דר' יוסי וכו' ומשני ר' אבין ר"מ כדעתיה וכו'. והיינו הך דאמרן דלר"מ אין לחלק במידי דמדרבנן לבין מידי דאורייתא וילפינן איסור מטומאה. ולר' יוסי לא ילפינן איסור מטומאה אלא במידי דהאיסור מדאורייתא. מיהו לשיטת הבבלי הקושיא במקומה עומדת דמאי דוחקיה דר' ירמיה לשנויי דר"מ ור' יוסי פליגי אי ולד הטומאה מדרבנן קאמר ר"ח או מדאורייתא וקאמר דמר לטעמיה ומר לטעמיה. והך לטעמיה דר' יוסי ע"כ דלאו לטעמיה דנפשיה קאמר דהא לא ס"ל לר' יוסי גופיה דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא אלא בשיטת ר"ע רביה קאמר וליה לא סבירא ליה כדאמרינן שם לקמן בהסוגיא ולמה ליה לר' ירמיה לאהדורי כולי האי נימא דלכ"ע בולד הטומאה מדבריהם איירי ר"ת ובהא והוא דפליגי דר"מ יליף איסור דרבנן מטומאה דרבנן דשרי לטמויי במידי דאורייתא ור' יוסי ס"ל דלא ילפינן איסור דרבנן מטומאה דרבנן. אבל אם האיסור הוא מדאורייתא כגון בשבע מודה הוא דשורפין עם הטמאה והרי ע"כ דאתינן להך סברא אליבא דר' יוסי מדמודה בשבע וכסברת התוס' דלעיל אלא דהם כתבו לפי השנוייא דר' ירמיה דקמן דר' יוסי ס"ל בולד הטומאה דאורייתא מיירי ר"ח ויליף איסור דאורייתא מטומאה דאורייתא ולדידן למאי דאמרן לא צריכין לזה אלא אי אמרינן דלר' יוסי נמי בולד הטומאה מדרבנן מוקי להא דר"ח ג"כ שפיר הוא דמודה בשבע דשורפין דבאיסור דאורייתא דחמיר מטמאינן ליה בטומאה דאורייתא כ"א בשש הוא דפליג דלדידיה לא ילפינן איסור דרבנן מטומאה דרבנן ובהא עיקר הפלוגתא דר"מ ור' יוסי. ולמה ליה לר' ירמיה לאהדורי ולמימר דר' יוסי בשיטת ר"ע רביה קאמר וליה לא ס"ל הא בהך שנוייא דאמרן שפיר טפי ניחא בין לר"מ בין לר' יוסי. ולכאורה קושיא זו צריכה ישוב נכון. ואומר אני דלישב קושיא זו צריך להתבונן ההפרש בין שיטת רש"י ובין שיטת התוס' בענין קושיא הנזכר לעיל דאי אמרינן כל הפוסל תרומה מטמא משקה להיוח תחלה א"כ מאי תוספת טומאה איכא לר"ח דרש"י תירץ דע"כ ר' ירמיה ס"ל כרב אדא או כאביי דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא בקודש. והתוס' תירצו דהך גזירה דכל הפוסל וכו' אכתי לא נגזרה. ולפ"ז מצינו דענין ישוב הקושיא שהקשיתי תליא בהאי החילוק שבין אלו ב' השיטות דרש"י והתוס' ומתחלה נבאר עוד במה שכתבו התוס' בדף ט"ו כנזכר דאם לא הוה מצינו דר"מ יליף איסור מטומאה מסברא אין לנו ללמוד איסור מטומאה וכו'. דלכאורה קשה והלא בעלמא כתבו התוס' בפשיטות דילפינן איסור מטומאה כמבואר בדבריהם פ' אלו טריפות דף ס"ד ד"ה שאם ריקמה וכו' שכתבו אבל ביצת השרץ אדרבה מסתברא דילפינן מטומאה כדדריש פ' העור והרוטב לטומאה בעינן ריקום וכו' ושפיר ילפינן איסור מטומאה כיון דאשכחן במס' מעילה פ' קדשי מזבח דמשוי להו בענין בכעדשה וכו' ע"ש. ואף דפ"ק דבכורות דף ז' ע"ב כתבו כמסתפקים בכך דלר"ח שלא רצה להתיר חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת לפי שמחלק בין איסור לטומאה וכו'. ולבסוף כתבו ואם באנו לומר דאין חלוק בין איסור לטומאה וכו' ע"ש. מ"מ מבואר מהך דמס' מעילה דשפיר ילפינן איסור מטומאה אפי' לקולא. וא"כ היאך כתבו כאן דמסברא אין לנו ללמוד איסור מטומאה וצ"ל דלא דמיא להך חולין ודמעילה דודאי בענין חומרא וקולא שיהא חל על עצמו של האיסור שפיר ילפינן בעלמא מטומאה כהאי דהתם. אבל הכא לענין אם אתה יכול לקלקלו להאיסור בקלקול היותר ומדרבנן להשוותו למדאורייתא אין לנו ללמוד מטומאה דשאני טומאה דמכיון דאיכא על הטומאה מדרבנן מטמאינן לה במדאורייתא דשם טומאה חד הוא. אבל היאך נקלקל האיסור דמדרבנן להשוותו מדאורייתא ולטמאו בטומאה דאורייתא וזכינו מזה דהשתא תליא הך סברא אם ללמד איסור מטומאה אפי' בכה"ג שמקלקלו ביותר ומדרבנן למדאורייתא וכדעת ר"מ דיליף הכי מדר"ח או אם באנו לקלק דבקלקול מדרבנן ומדאורייתא לא ילפינן איסור מטומאה וכדעת ר' יוסי למאי דהקשינו דלמה ליה לר ירמיה לאהדורי ולאוקמי לדר' יוסי בשיטת ר"ע רבו וליה לא ס"ל הוה ליה לאוקמי לכ"ע להא דר"ח בולד הטומאה דרבנן. ור"מ ור' יוסי פליגי בהאי סברא גופה לר"מ ילפינן איסור מטומאה אפי' היכא דמקלקלא מדרבנן למדאורייתא. ולר' יוסי לא ילפינן איסור מטומאה בכה"ג. זה הכל תליא בענין החלוק שבין שיטת רש"י לבין שיטח התוספות בסברא דר' ירמיה. דלשיטת רש"י דר' ירמיה ס"ל כמ"ד אוכל מטמא אוכל מדאורייתא. א"כ שפיר הוה מצינו לאוקי פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי דפליגי בהך סברא גופה וכדאמרן. ולר"ע הא דר"ח בולד הטומאה מדרבנן הוא דאיירי והוה קשיא כקושיא שהקפינו דאם ע"כ לומר דר' ירמיה ס"ל דאוכל מטמא אוכל מכח הך קושיא שהקשה רש"י סוף סוף וכו'. ומאי תוספת טומאה איכא א"כ אכתי קשה קושיין דלמה ליה לר' ירמיה לאהדורי וכו' כדאמרן. אבל לשיטח התוס' דמתרצין להאי קושיא דרש"י דאכתי לא נגזרה גזרה דכל הפוסל וכו'. א"כ שפיר איכא למימר דר' ירמיה כרבינא ס"ל דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן. והשתא תו ליכא לאוקמי לכ"ע בולד הטומאה מדרבנן ופליגי ר"מ ור' יוסי בהך סברא אם נילף איסור מטומאה בענין לקלקלו בקלקול היותר דהא מאי קלקול היותר איכא הכא אם אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא. ודאי דאין לומר דמקלקלו מאיסור דרבנן לטומאה מדרבנן כששורף הטהורה עם הטמאה דמאי שנא איסור דרבנן מטומאה דרבנן. והתוס' בדף י"ד ע"ב בד"ה התם פסול וטמא וכו' לא כתבו אליבא דסברת ר"י שם דלא דמיא קלקול דרבנן לקלקול דאורייתא אלא לענין קלקול היותר כדכתבו שם. דלא דמי דמקלקול דאורייתא שיכול לקלקלו עוד יותר אין ללמד שיכול לקלקל קלקול דרבנן יותר אפי' בקלקול דרבנן תדע וכו' ע"ש. אבל אי הוה מוקמינן דלכ"ע בולד הטומאה מדרבנן ופליגי ר"מ ור' יוסי אם ילפינן איסור מטומאה לענין לקלקו בקלקול היותר זה ודאי אי אפשר אלא א"כ אוכל מטמא אוכל מדאורייתא וכדלעיל. דאלו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן הוה קשיא מ"ט דר' יוסי דפליג הרי אין כאן קלקול היותר בשום פנים. ואדרבה בעלמא איכא סברא דחמיר איסור מטומאה וכדאשכחן לסברת ר"ח בבכורות כדלעיל. ועכ"פ למאי דמוכח מההיא דמעילה דילפינן איסור מטומאה בגוונא דאין כאן קלקול היותר. א"כ שמעינן מיהת דהיינו איסור והיינו טומאה ולא עוד אלא דהוה קשיא לדר' יוסי ומה היכא דאיכא קלקול היותר במדרבנן וכההיא דר' חנינא דמשלישי דרבנן עביד שני דרבנן ואפ"ה לא חיישינן הכא בתרומה דלא עביד אלא מאיסור דרבנן לטמאה מדרבנן לכ"ש. ואמאי קאמר אינה היא המדה. באופן שזכינו דלדברינו אלה הכלל היוצא מזה דלשיטת רש"י בענין תירוץ קושיא דמאי תוספת טומאה איכא שפיר מצינו להקשות כדאמרן דלמה ליה לר' ירמיה לאהדורי וכו'. אבל לשיטת התוס' בענין תירוץ דהקושיא דתוספת טומאה משום דאכתי לא נגזרה גזרה דכל הפוסל וכו' שפיר מיושבת קושיין דלא מצי ר' ירמיה לאוקי פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי אלא דמר ס"ל בולד טומאה דרבנן מיירי רח ומר ס"ל בולד הטומאה דאורייתא וכשיטת ר"ע רבו. זה שרציתי לבאר כאן בהסוגיא דהתם ודהכא ואם דיש ללמוד דבר מדבר ולחדש כמה וכמה בשיטה זו ומכח הסברות והשקליא והטריא שזכרנו לא רציתי להאריך עוד והמעיין המבין מאליו יבין. ותן לחכם ויחכם עוד: