מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פאה א:ה:ה

קנס קנסו להן וכו'. זה הטעם כתב הרמב"ם בדין זה בפ"ו מהל' מעשר הלכה ט"ו והראב"ד השיג עליו שם וכתב אני אומר שאינו קנס אבל מפני שאומר להם מנתא דכהן לא זבני לך כדאיתא בפ' הזרוע ומזה הטעם בעצמו וכו'. כוונת הראב"ד מפני שהוקשה לו על טעמא דהכא משום קנס דא"כ אף אם קנו קודם מירוח ליקנסו להם וכעין דמקשי ר' יוסף לקמן על האי דטבח כהן דאם משום קנס אף שבת אחת לא יפטור לו ומש"ה הוה ס"ל להראב"ד דגם בענין דינא דמתני' מיפרך הוא טעמא דקנסא דהא ר' יודן מדמי לה להדא דר' יוחנן ואם מיפרך האי טעמא גבי טבח כהן ה"ה דמיפרך בדינא דמתני' ומשום הא דאמרן ולפיכך הלך לו לטעם אחר והיה רוצה ללמוד זה מהא דרבא סוף פרק ראשית הגז דמפרש טעמא דמתני' דפ' הזרוע א"ל מכור לי בני מעיה של פרה וכו' משום דמתנות דכהן לא מזבין אינש והלכך קודם מירוח לא דאכתי לא נתחייבו המעשרות שלהם ורצה ג"כ לדמות דין דהתוספתא דפ"ו דדמאי לזה והוא שהביא הרמב"ם שם אח"ז בהלכה ט"ז כהן או לוי שמכרו וכו' וכמו שסיים ומזה הטעם עצמו כשמכר הלוי לישראל וכו' זהו דעת הראב"ד. אבל לדעת הרמב"ם נראה דכל זה אינו דהאי טעמא דרבא בסוף ראשית הגז לא שייכא כלל להא דהכא דהתם בישראל שמכר לישראל מיירי והלכך אומר לו מתנה דכהן לא זבני לך אבל הכא דכהן ולוי הם הלוקחים ובדין היה שלא יוציאו מידם מה שזכו במתנותיהם אלא דטעמא משום קנס הוא ולא קנסו חכמים אלא בשקנו הפירות אחר שנתחייבו במעשרות וזהו שכתב ויקנו טבלים כדי להפקיע וכו' ועוד דלא שכיח שיקנו קודם המירוח ושיצטרכו לטרוח בזה והרי זה דומה להא דלקמן דרבי דפליג על ר' יודה נשיאה דקאמר משום קנם וס"ל דדוקא בעשיר אבל בעני דלא שכיח הוא שיקנה לא קנסו. ודין דהתוספתא עיין לקמן פ"ו דדמאי בהלכה ד' ד"ה המעשרות לבעלים: